ברזיל הקטנה: קהילת העולים ברעננה מבקשת סיוע במציאת מקום לאירועים משותפים

הם מונים כ־400 איש ואישה, ו־183 משפחות, מתוכן 63 משפחות שעלו לארץ בשנתיים האחרונות. כולם עלו לארץ מברזיל, רובם מתגוררים ברעננה. לא בטוח שידעתם, אבל ברעננה יש קהילה מכובדת של עולים מברזיל. כדי לקדם את ענייניהם ולקיים פעילות קהילתית, הם אף הקימו קבוצה שנקראת "הקהילה הברזילאית של רעננה והסביבה".
הקבוצה הזו הוקמה על ידי עולים ותיקים מברזיל שכבר נמצאים לא מעט שנים ברעננה. הם ראו שבשנתיים האחרונות מספר העולים מארץ מוצאם הולך וגדל בקצב משמעותי והחליטו להקים את הקבוצה הקהילתית הזו. הקבוצה נועדה לעזור לעולים החדשים להשתלב בעיר ובחברה הישראלית. הקבוצה נפגשת אחת לכמה זמן באירועים שונים שהם יוזמים ובכך יוצרת קהילה תומכת וסביבה ביתית לאותם עולים שזה עתה עלו ארצה. בנוסף לכף, העולים הוותיקים בקבוצה עוזרים לחדשים במגוון תחומים, כמו תרגום מסמכים, התמצאות בשפה, קניות, תורים לרופא, מציאת עבודה ועוד.
אבל לא הכל חלק. אחד הקשיים של הקבוצה שרוצה לערוך מפגשים חברתיים היא מקום מסודר לקיום המפגשים, אולם בו יוכלו להיפגש כולם. עתה הם מבקשים סיוע במציאת מקום בעלות בה יוכלו לעמוד, לאחר שלדברי ראשי הקהילה כל המקומות אליהם פנו ביקשו מהם סכום גבוה יחסית.
המצב בברזיל קשה

ריטה כהן וולף, עולה ותיקה מברזיל ותושבת רעננה מעל 20 שנה, הקימה ביחד עם העולים הוותיקים מברזיל את הקבוצה למען העולים החדשים שמספרם רק הולך וגדל. "אני עליתי ארצה לפני 22 שנה, עם בעלי לשעבר ושתי הבנות שלנו מריו דה ז'נרו והגעתי ישר לרעננה למרכז קליטה, שם הייתי שבעה חודשים", מספרת כהן וולף, "אני ידעתי את האלף בית בעברית לפני שעליתי אבל לא הייתה לי שפה. אני פסיכולוגית וזה היה משהו נורא חשוב. השפה היא כלי עבודה עבורי אבל למדתי ואחר כך התחלתי לעבוד בשירות הפסיכולוגי בעירייה. לאחר מכן עבדתי במכבי והיום אני עובדת כפסיכולוגית באופן פרטי. אנחנו, כמה זוגות חברים עולים מברזיל, הקמנו את הקבוצה הזאת בעיקר עבור העולים היותר חדשים. המצב בברזיל על הפנים מבחינה כלכלית וביטחונית ויש יותר ויותר עולים שמגיעים, ובעיקר לרעננה. אנחנו בקבוצה עושים יחד מפגשים משותפים, אנחנו עושים למשל סיור בסופרמרקט לטובת עולים שהגיעו ולא יודעים איך להתמודד עם העברית, ועוזרים להם עם המוצרים שעל המדפים. אנחנו מסבירים להם בסופר על סוגי הגבינות, ואיזה בשר מתאים לאסאדו. בנוסף אנחנו עוזרים להם בתרגום של מסמכים וניירת, עוזרים להם להבין מה רשום במכתבים שהם מקבלים, מלווים אנשים חולים לבדיקות לרופא, או כאשר הם מאושפזים ואין להם משפחה בארץ, אנחנו מתארגנים כדי להיות איתם.
כהן וולף ממשיכה ואומרת: "אנחנו רוצים לעשות פעילות קבועה ומפגש של הקבוצה פעם בחודש, אבל מתקשים למצוא מקום. כל מקום שפנינו אליו ביקשו מחיר שאנחנו לא יכולים לעמוד בו. ביום הזיכרון רצינו מאוד לעשות הרצאה עם אנשים מברזיל תושבי העיר, שהשתתפו פה במלחמות ונפגעו ורצו לשתף, אבל לא מצאנו מקום שיכולנו להרשות לעצמנו. היום המפגשים שלנו זה בבתים של אנשים ובפארק אבל המספר של האנשים רק עולה ואין לנו מקום להיפגש כולנו באופן מסודר. אנחנו רוצים מקום בו נוכל להיפגש פעם בחודש להרצאה משותפת ומפגש חברתי. פניתי לפני מספר חודשים לעירייה בנושא ולא הייתה היענות, ועכשיו פניתי שוב למחלקת קליטה, השארתי שם הודעה וחזרו אלי וקבעו איתנו פגישה לשבוע הבא. מה שקורה כרגע זה שכל מבנה של העירייה הם מבקשים סכום נורא גבוה, של כ־600 שקל לערב, כנ"ל גם בויצו, ואין לנו יכולת לשלם את הסכום הזה. היינו רוצים שיעזרו לנו. אנחנו קבוצה ללא מטרות רווח שרק רוצה לעזור לעולים החדשים. אנחנו רוצים שיעזרו לנו למצוא מקום בו נוכל להיפגש כל חברי הקהילה פעם בחודש לפעילות משותפת".
היא מספרת מדוע חלק גדול מהעולים מברזיל בוחרים בשני האחרונות ברעננה: "ישנן כמה סיבות לכך. גם כי יש פה כבר קהילה גדולה, גם כי הם רוצים איכות חיים ויודעים ושומעים שרעננה היא עיר מתוקתקת, וגם כי הרבה מהעולים מכירים כבר חברים שעלו לרעננה והם רוצים לגור ליד אנשים מהקהילה שלהם ויש להם את אותה שפה ותרבות. העולים החדשים שמגיעים מאוד נהנים להיות פה ברעננה, יש משיכה של העולים לבוא דווקא לרעננה ואני מרגישה גם שבין העולים הם מרגישים שלהיות ברעננה זאת זכות מאוד גדולה. הם מודאגים מיוקר המחייה, אבל למרות שיש מקומות יותר זולים בארץ הם מעדיפים לשכור דירה קטנה יותר או לא משופצת רק כדי לבוא לרעננה ולחיות פה. אני גם מאוד אוהבת את העיר, אני נשארתי פה מאז שהגעתי לארץ, אני לא עוזבת את רעננה בחיים, זה המקום שלי".

כדורגל בספורטק, מפגשים בפארק

סנדרו מגידמן הגיע לישראל לפני כעט חמש שנים יחד עם אשתו וארבעת ילדיהם. הם מתגוררים בכפר סבא. מגידמן עובד באמדוקס. "אנחנו מברזיל, מסאן פאולו", הוא מספר, "אבל לפני שעלינו לארץ גרנו בכמה ארצות בגלל העבודה שלי. החלטתי לעשות עליה מכמה סיבות. במשך הזמן הזה שהייתי בחו"ל בכל פעם שעברתי ממקום למקום חשבתי על ישראל, גם מבחינה ציונית וגם כי יש לנו פה משפחה. העולים החדשים שמגיעים היום מברזיל כמעט כולם באים לרעננה ולאזור הזה. אנחנו הרגשנו שהאנשים החדשים צריכים עזרה. אני באתי כבר עם עבודה והיה לי יותר קל ביחס למה שהם עוברים. הברזילאים שבאים היום מגיעים בגלל חוסר ביטחון בברזיל ומצב כלכלי לא טוב שיש שם. כשהם באים הם צריכים עזרה בכל מיני דברים. אנשים מדרום אמריקה, בעיקר מברזיל, צריכים את האנשים קרובים, הם מרגישים מאוד לבד אם אין ברזילאים בסביבה שלהם. גם אני בכל מקום שהייתי בחו"ל הייתי עם הברזילאים, אני מבין את הצורך הזה ומתחבר אליו".
הוא מספר שברעננה יש אפילו בית כנסת עם רב ברזילאי ואומר: "אני לא דתי אבל אני הולך לשם. כיף לי לפגוש את האנשים והרב גם מדבר ומסביר נגיד על פרשת השבוע בפורטוגזית וזה נחמד. יש לאחרונה עלייה גדולה מאוד וזה במיוחד בגלל המצב הכלכלי בברזיל שהוא לא טוב, קשה היום לחיות בברזיל. יהודים בברזיל בדרך כלל לא שולחים את הילדים לבית ספר ציבורי אז זה קשה להם מאוד להחזיק את הילדים בבתי ספר פרטיים כי זה עולה המון כסף וגם ביטוח רפואי עולה שם המון כסף. הם שומעים אחד מהשני על הרעיון לעלות לישראל והם שומעים שבישראל כל עולה שמגיע לא צריך לשלם ביטוח רפואי ולבתי הספר אז זה מקל עליהם. אבל הם מבינים כבר לפני שהם עולים שתהיה להם בעיה גדולה במציאת עבודה ושהם יצטרכו ללמוד שפה חדשה. יש אתגר גדול בנושא הזה, אבל מצד שני יש גם את הנושא של ביטחון. בברזיל חיים בלי ביטחון ובעיקר אנשים עם ילדים צריכים לדאוג כל הזמן והחיים שם לא רגועים. אנשים שמגיעים לכאן הם שמחים מאוד, הם מרגישים הביטחון, מקום שקט, יש בית ספר כמו שצריך וברמה מאוד גבוהה, ובנוסף יש כבר קהילה של ברזילאים שעוזרת להם".
מגידמן אומר שאמנם יש ארגונים רשמיים בארץ שעוזרים לקליטה של העולים מברזיל, אבל מה שהם עושים זה משהו אחר. "אנחנו עושים משהו קהילתי. אנחנו עושים חגים ביחד, מטיילים בארץ וסתם נפגשים ועוזרים אחד לשני בכל מה שצריך. בכל יום שישי לדוגמא אנחנו קובעים בספורטק ברעננה לשחק כדורגל. אנחנו קובעים שם מקום, זה גם לא עולה כסף, וכל הברזילאים מתים על כדורגל אז באים ומשחקים ביחד. רק לפני שבועיים הגיעו שלוש משפחות חדשות, אנחנו מנסים ישר להכיר להם את הקהילה. ככה כבר שנה אנחנו עושים כל הזמן פעילויות משותפות, אם זה אירוע, אם זה חג, או כל דבר אחר כדי שנהיה ביחד. אנחנו מחפשים סיבות להיפגש. בט"ו בשבט חגגנו כל הברזילאים ושתלנו שתילים וזה היה אירוע באמת מרגש. הבנו כמה זה חשוב שכל אחד ירגיש קשור למקום. מי שעושה עלייה רוצה להרגיש קשור למקום ולישראל, מצאנו שט"ו בשבט זה משהו שחשוב למשפחות ונתן להם תחושה שהם חלק, לשתול בשבילם זה סימן שהם פה כדי להמשיך, לא לנסות ולחזור.
"חשוב לנו שהם ירגישו שהם לא לבד מההתחלה. החודשים הראשונים בארץ כוללים המון שינויים, בעיקר למשפחות עם ילדים שנכנסים לבית ספר חדש בלי שפה, והורים שמחפשים עבודה. הם צריכים להבין שזה פשוט חוויה חדשה, חיים חדשים והם צריכים סבלנות עד שיהיו עבודה ושפה ואחר כך זה הרבה יותר קל. זה תהליך לא פשוט שלוקח זמן".
"נוצרה לנו קבוצה גדולה שזה כיף", מסכם מגידמן, "יש בעיה שיש לנו תמיד רעיונות מה לעשות ביחד אבל יש לנו בעיה למצוא מקום קבוע בו אנחנו יכולים להיפגש. בכל פעם שאנחנו רוצים להיפגש במקום שאנחנו לא צריכים לשלם אנחנו פשוט קובעים בפארק ואז כל אחד בא עם האוכל שלו והדברים שלו ואנחנו ביחד. זה הכי פשוט וזה תמיד עובד, כולם באים כי הם רוצים להיות ביחד. אבל יש הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות ואי אפשר, כמו הרצאה עם חייל צה"ל ברזילאי שיספר על השירות הצבאי שלו, יש לנו הרבה רעיונות וזמן, העניין שאין לנו מקום. כל הזמן אנחנו נופלים על אותה בעיה. היינו רוצים שיהיה לנו מקום קבוע, האידיאלי כמובן אם מישהו היה עוזר לנו במקום שנוכל להיפגש בו בחינם אבל אנחנו גם מוכנים לשלם קצת אם צריך".