"אנחנו עדיין לא קולטים. זה מפעל חיים". שורי בורי נסגרה, ראיון פרידה משפחתי. צפו בסרטונים

מאות אורחים הגיעו ביום שלישי השבוע לסעוד בפעם האחרונה במסעדת הדגים ופירות הים המיתולוגית “שורי בורי” שבהרצליה, שעות ספורות לפני כניסת העשור החדש וסגירת שערי המסעדה לצמיתות. המסעדן משה לוי, 71, שהקים את המסעדה ברחוב מדינת היהודים באיזור התעשייה של הרצליה פיתוח לפני 25 שנה, בשנת 1994, אשתו שקי (שרה), 67, ושלוש בנותיהם, הילה (46) עדי (44) ומיכל (39), קיבלו את האורחים בהתרגשות רבה. בין האורחים היו לקוחות קבועים רבים, חברים ובני משפחה של בעלי המסעדה וכן עובדי המסעדה במשך כל שנות פעילותה. בזה אחר זה נכנסו הסועדים למסעדה שהתמלאה מפה לפה והביעו צער על סגירת המסעדה שהם כה אוהבים. משה לוי, שמנהל את המסעדה יחד עם אשתו שקי, הבטיח להם שהוא עוד יפתח עסק חדש בתחום המסעדנות, אבל משהו שונה וקטן יותר.

“עכשיו יהיה לי זמן לעשות דברים שאני אוהב ולא היה לי זמן אליהם”, אומר לוי, “למשל, אצא לדוג ולשוט על היאכטה כמו פעם. קשה מאוד לנהל מסעדה היום. חוץ מזה שזה עסק תובעני, יש גם את כל הביורוקרטיה והעלויות הגבוהות של חומרי הגלם, ניהול הצוות והמלצרים. המסעדה לא היתה ריווחית בתקופה האחרונה וזה מה שהוביל אותנו להחלטה לסגור אותה. זה יום קשה עבורי ועבור המשפחה שלי, שכולם בה לקחו חלק בתפעול המסעדה. אני אוהב את המסעדה, את הבישול, את העובדים והאורחים ואתגעגע להכל. אני יודע שבחצות, כשאסגור את המסעדה בפעם האחרונה, אני אבכה. במשך כל השנים היינו עורכים לפני ראש השנה ופסח ארוחת חג במסעדה. הייתי נכנס בחצות למטבח ומכין ארוחה לכל הצוות, 60 איש, עם דגים, פסטות ומגוון מאכלים. הייתי מזמין אמן כלשהו או שהיינו עושים שירה בציבור והיינו נשארים לחגוג במסעדה עד השעות הקטנות של הלילה”.

“היום האחרון של המסעדה היה יום מאוד קשה עבורנו מבחינת הלב”, מוסיפה שקי, “כל הצוות הוותיק שלנו שהפך לחלק מהמשפחה, חברים ושותפים לשעבר של משה בעסקים קודמים שלו, ב’גלידריה’ בתל אביב, ב’אכדילי’ בחוף אכדיה וב’אגדילי’ במתחם בבלי בתל אביב, הגיעו להיפרד. אני עוד לא מעכלת שהמסעדה שבאנו אליה יומיום במשך 25 שנה לא תיפתח שוב. אנשים בוכים ואומרים לי ‘למה עשיתם לנו את זה?’. לצערי בתקופה האחרונה אנשים לא כל כך הגיעו וההכנסות לא הצדיקו להמשיך להחזיק את העסק. אם זה היה כמו לפני כמה שנים לא היינו סוגרים. זאת מסעדה משפחתית ואני לא חושבת שיש עוד הרבה מסעדות שכל בני המשפחה עובדים בהן. אני הייתי אחראית על הקינוחים ועל הדקורציה שזה ירגיש כמו בית ולא כמו רשת של מסעדות. אתה נכנס ומרגיש בבית, שכל דבר זכה לתשומת לב. אני דור שני למסעדנים. לאבא שלי היתה מסעדה מאוד ותיקה ומצליחה בשם ‘יוסק’ה דגים’ באילת. בילדות שלי, הדבר האחרון שרציתי זה שאהיה גדולה תהיה לי מסעדה. אלה חיים מאוד תובעניים, יומיום ללא הפסקה, חגים ושבתות שכולם מבלים ואנחנו עובדים. איכשהו זה התגלגל שהאיש שלי הגיע מבית של בשלנים וזה מה שהוא אהב. הוא אהב מאוד את אבא שלי. הם היו חברים טובים והוא גם עבד אצלו במסעדה וזה היווה בשבילו השראה לפתוח עסק משלו. עשינו בשורי בורי את כל החגים כשהצוות מלווה אותנו כמו משפחה. אנחנו משפחה מאוד גדולה ומאוד מחוברת. זה גם מאוד מחבר אותנו למקום הזה. כל האירועים של כל המשפחה המורחבת שלי ושל בעלי היו פה. שורי בורי בשבילי זה החיבור הבלתי אמצעי לאנשים, הנתינה והאווירה הטובה”.

מה תעשי ביום שאחרי סגירת המסעדה?

“אני אלך להתנדב בעיקר. אני רוצה להתנדב בבית השנטי, להתנדב עם שורדי שואה. דברים שלא היה לי זמן אליהם עד עכשיו. אני מאוד אוהבת אנשים. עכשיו כל המאוויים שלי זה להיות עם הילדים שלי ועם הילדים של אחותי, שאיננה כבר הרבה שנים. הם גרים בלוס אנג’לס ואין להם הורים כבר הרבה מאוד שנים ויש לי רצון לנסוע להיות איתם כמה שיותר. הם כמו ילדים שלי”.

המלצרית שהתחתנה עם הברמן

מיכל, הבת של משה ושקי, מסבירה מדוע החליטה לא לקחת על עצמה את ניהול ותפעול המסעדה. “ניהלתי את המסעדה במשך ארבע שנים, בין 2010 ל-2014. זה היה לא פשוט בכלל. זו עבודה שוחקת וקשה ויש מעט מאוד מסעדות כמו של פעם שעדיין פועלות. היינו שמחות להמשיך את הדור הבא של שורי בורי אבל המסעדה היא ‘הצגה של איש אחד’ – אבא שלי. בלעדיו אין מסעדה. הוא דגל בפרסום מפה לאוזן וכך זה עבד בהתחלה. הוא בנה את המסעדה בעבודת כפיים והצליח להפוך אותה להצלחה מסחררת. הוא לא היה מוכן לחדשנות ולשינוי התפריט ותמיד היה טוען שהדגים הטריים מדברים בעד עצמם, ללא תיבול מיוחד, אלא הטעם הטבעי שלהם על הגריל או מטוגנים. העסק נשחק והתחרות רק גוברת וגדלה, ומי שלא מתעסקים עם הניו מדיה ועם הרשתות החברתיות הולכים ונעלמים לאט לאט. יש היום מעט עסקים כמו של פעם. אמנם בסופי שבוע היתה לנו הרבה עבודה, אבל באמצע השבוע פחות עבודה. אחרי הפסקתי לנהל את המסעדה לא היה מי שיתמרץ, יביא רעיונות חדשים ויחדש”.

היא מוסיפה: “אנחנו סוגרים את המסעדה בשמחה מהולה בעצב. מצד אחד אנחנו הבנות רוצות לראות שההורים נחים ושמחות שהם ייהנו מהנכדים. מצד שני זה מפעל חיים של 25 שנים שההורים הגיעו אליו יומיום והיה להם ולנו בית שני. הסגירה לא היתה אירוע רשמי כי קשה לנו מאוד, ובעיקר לאבא, לחגוג את הסגירה של המסעדה. אנחנו עדיין לא קולטים שהמסעדה נסגרת, זה מפעל חיים של כל המשפחה. אני חיה את המסעדה הזאת מגיל 14, יותר מחצי מהחיים שלי”.

עדי, בתם האמצעית של משה ושקי, אוספת בשבועיים האחרונים חוויות וזיכרונות מהלקוחות במסעדה במטרה להפוך אותם לסרט מזכרת למשפחה. “אני אוספת חומרים לסרט דוקומנטרי קצר על המסעדה ואני מדברת לאחרונה עם הרבה לקוחות ואני מגלה שהמסעדה שלנו פרטה להם על המקום הרגשי”, היא מספרת, “זה מאוד מרגש. אני מרגישה שכל האהבה שנתנו כל השנים ההורים, האחיות שלי ואני חוזרת אלי עכשיו. אנשים אומרים לי ‘לאן נלך עכשיו? אנחנו 15 שנה אוכלים פה’. הרבה אומרים שהם מאוד עצובים ואפילו היו כאלה שאמרו שהם כועסים שאנחנו סוגרים. היתה אחת שסיפרה לי שמאז שהיא שמעה שאנחנו סוגרים לפני שבוע היא לא מפסיקה לבכות. זה הרבה מעבר לעסק, גם לנו וגם ללקוחות. יש לנו עובדים שמלווים אותנו במשך עשרים שנה. אחד הטבחים עובד אצלנו מגיל 18 והיום הוא בן 33, ויש לנו גם מנהל משמרת שכבר 22 שנה עובד אצלנו ואת אשתו הוא הכיר פה. היו הרבה עובדים שעבדו אצלנו המון שנים וגם אם הם עזבו לתפקידים אחרים הם חזרו לעבוד בין לבין בסופי שבוע. התחושה של הבית היא מאוד חזקה. הרבה עובדים הכירו את בני הזוג שלהם פה והתחתנו. אחת המלצריות שעבדו אצלנו התחתנה עם הברמן והם ביקרו לא מזמן עם הילדים שלהם. המסעדה היא גם מקום למפגש חברתי”.

משפחת לוי בשורי בורי

הבת הילה מספרת: “כשפתחנו את המסעדה היו לנו שבעה שולחנות, מלצרית אחת ואני ואמא שלי שעברה בין השולחנות במסעדה וענתה לטלפון. אמא היתה היחצ”נית הכי טובה, בלי להתאמן על זה בכלל. היא אישה של אנשים. היא הכי לא שיפוטית והכי אוהבת אדם וכולם מתאהבים בה. אבא שלי היה במטבח עם עוד עוזר אחד. חזרנו, החבר שלי דאז ואני, מניו יורק אחרי כמה שנים שגרנו שם במיוחד להקמה של המסעדה. זו היתה תקומה משפחתית קסומה. מהר מאוד זה עבר מפה לאוזן ואנשים עמדו בתור. היתה לנו אז מרפסת עם עוד שמונה שולחנות ולא איישנו אותה כי ידענו שלא נעמוד בזה. הצמיחה היתה מאוד איטית והדרגתית. התחלנו מחדר אחד ובסוף הגענו לחמישה חללים שמכילים 160 מקומות ישיבה.

“אני זוכרת שלפני עשור היו ימים שהייתי מארחת והייתי מגיעה בין עבודות לכמה שעות ונאלצתי לשלוח עשרות אנשים הביתה כי אי אפשר היה לקבל אותם. במשך 15 שנה המסעדה עבדה מאוד חזק. במדינה הדברים השתנו. אוכל הוא לא רק אוכל אלא צורת בילוי והאנשים שצורכים אוכל הם כבר מדור אחר. שורי בורי נשאר מקום של אוכל מצוין אבל אנשים כבר לא ראו בו מקום בילוי. להחזיק מוסד במדינה כמו שלנו, עם כל הקשיים שלה, הפך להיות מאוד קשה כלכלית ולא רווחי. בעיני לאוכל יש ערך תרבותי נרחב וזה חלק מהתפקיד של המדינה לשמור על המקורות התרבותיים והאמנותיים שלה. חשוב לפעמים לוותר על שורת הרווח בשביל ערכים אחרים”.

שמחה מהולה בעצב

למה אף אחת מכן הבנות לא רוצה לקחת את המושכות לידיים ולהמשיך להפעיל את המסעדה?

הילה: “אנחנו יודעות מה המשמעות של זה. היינו בתוך זה. יש בזה המון סיפוק אבל זה עבדות, זה קושי בלתי רגיל ואתה צריך להיות מכור לזה בשביל להיות מוכן להקריב כל כך הרבה. אבל אין לדעת מה העתיד טומן”.

איזו תמונה נחקקה בזיכרונך מהמסעדה?

“תמונה שמאוד זכורה לי היא של סבא שלי, שהוא דמות מאוד מיוחדת, שהיה עומד בהתחלה מזועזע מזה שאנחנו נותנים כל כך הרבה סלטים בחינם – כך הוא כינה את זה. הוא היה עומד על הבר ואומר לברמנים להוריד בכמויות של הסלטים אבל זה לא עבד לו. השפע המשיך. היינו מגישים קנקני מים מבלי שביקשו רק שירגישו את הנתינה. במסעדה הזו התמורה לכסף היא הטובה ביותר, היתה ונשארה עד הרגע האחרון. בשבועות האחרונים אנחנו מרגישים את הקסם הזה חוזר כי זה נורא מרגש לראות את כל האהבה הזאת מהלקוחות, בעיקר להורים שלי.

שורי בורי השבוע. צילום עזרא לוי

“ההורים עברו לפני 20 שנה מהרצליה לקיסריה והיו קמים בארבע בבוקר כל יום, מגיעים כל יום בחמש בבוקר למסעדה ומכינים את כל הסלטים, מקבלים את הדגים ובודקים דג דג ומוודאים שהכל נעשה כמו בבית, הכי מוקפד שיש, עם מחירים הכי נגישים ואפשריים. זה היה ונשאר סוד הקסם של המסעדה מההתחלה ועד הסוף. זה לא השתנה לרגע. מהיום הראשון, עד 25 שנים אחר כך, הם עדיין הגיעו ועמלו על כל פרט במסעדה בעצמם, וזה מה שהחזיק את המוסד הזה. לכן זו שמחה מהולה בעצב. השמחה הגדולה היא שהם יוכלו לאפשר לעצמם מנוחה ולהיות בסוג של פנסיה, למרות שמהיכרותי את הנפשות הפועלות הם לא יוכלו לנוח יותר מדי זמן. הם זוג מאוד מיוחד. ניהול המסעדה הוא משהו שרק הם יכולים לעשות. אני מניחה שכל מקום אחר אם יקום בהמשך יעבוד על אותו הרעיון. כרגע אין תוכניות”.

עדי מסכמת: “אני מאמינה שאבא שלי יישב חצי שנה-שנה בבית, ינוח קצת וידאג לבריאות שלו ואז יתחיל לרקום את הדבר הבא. הוא איש של עבודה. הוא לא יכול לשבת ולא לעשות כלום”.