ביום חמישי לפני כשבועיים יצא לאקרנים הסרט הישראלי "כאן ועכשיו", זוכה פרס אופיר למוזיקה מקורית (2018). הסרט, בבימויו של רומן שומונוב, מגולל את סיפורם של חבורת צעירים מאשדוד המתמודדים עם קשיי היומיום ועם הסכנות של עולם הפשע על ידי יצירת מוזיקת היפ הופ ברוסית ובעברית. הסרט כולו מבוסס על הסיפורים האישיים האמיתיים של היוצרים והשחקנים, שעבורם זהו סרט עלילתי ראשון שמגיע לקולנוע. השחקן הראשי, תושב הרצליה ולאד דובינסקי (המכונה "פינט"), שמגלם את דמותו של אנדרי, היה מועמד לפרס אופיר לשחקן ראשי וזכה בפרס אופיר על המוזיקה המקורית שלו. עכשיו הוא משיק אלבום חדש בשם "הרדמה כללית" עם שירים שכתב והלחין בעברית על חייו. בראיון מרגש ופתוח דובינסקי מספר על הילדות ברוסיה וההתאקלמות בישראל בתור עולה חדש.
"עליתי מקאזאן (רוסיה) במסגרת פרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים) בשנת 2002 כשהייתי בן 15", מספר דובינסקי בן ה-32, "הייתי אז בשיא ההצלחה של הלהקה שלי 'שביל החלב' ברוסיה. הצטרפתי ללהקה בתחילת שנת 2000, ובאותה שנה, כשהייתי בן 13, הגענו לפסטיבל גדול בשם 'קופימולקה' (מטחנת קפה), שהוא פסטיבל בין אזורי שאחרי עשור הפך לבינלאומי ולקחנו את המקום השני. זאת היתה הפעם הראשונה שהופעתי על במה גדולה מול 3,000-2,000 איש שבהם סטודנטים ומבוגרים. כשחזרנו לעיר שלנו התחילו לדבר עלינו, התייחסו אלינו בכבוד, זכינו ליותר הכרה בעיר והוכחנו שיש לנו, הילדים, גם מעמד כלשהו בהיפ-הופ המקומי והתחלנו להופיע יותר במועדונים והתחלנו לפתוח ליינים. היינו ממש בין הקבוצות הכי פעילות בעיר.
"אחרי הזכייה הראשונה עמדתי בפני דילמה אם לנסוע ללמוד בישראל. זו היתה זכות בשבילי ללמוד בחו"ל ולא חשבתי בכלל על משהו אחר. באתי משכונה ממש בעייתית וממשפחה ממש פשוטה. ההורים שלי נפרדו כשהייתי בן 7 ואמא גידלה אותנו. החלטתי לנסות ומקסימום אני אגיד שאני לא רוצה יותר ואני אחזור. גם אמא שלי, שעלתה חצי שנה אחרי, מאוד עודדה אותי לנסוע ואחותי הגדולה עלתה שנתיים לפני כן לישראל והיתה מרוצה. אז נסעתי לבדוק את האופציה הזאת. ראיתי את זה כמפה חדשה לפעול בה וזה עניין אותי במיוחד בתור ילד סקרן. הגעתי לכפר הנוער כפר סילבר, גרתי שם בפנימייה ולמדתי שם בתיכון במשך שלוש שנים, מכיתה י' עד י"ב. כל חופשת קיץ הייתי חוזר לרוסיה לעיסוקים שלי, לחברים שלי וללהקה שלי".
מרפק לראש ביום הראשון
איך הגעת לפרויקט נעל"ה?
"בגיל 13 שלחו אותי ללמוד בבית ספר יהודי ברוסיה והייתי בפעילויות של הסוכנות היהודית שנתיים לפני שעליתי. רק בגיל 13 גיליתי שאני קשור לעם ישראל ושאנחנו יהודים. לא ידעתי מה זה בכלל, לא דיברנו על זה. קיבלתי את כל התשובות למה אני שחום יותר ולמה צועקים עלי שאני צועני. היו גם מקומות שבהם הרחיקו אותי כי לא הייתי יהודי כהלכה, לא הייתי כשר, ואותו הדבר קרה בישראל. עשיתי גיור במהלך הצבא. הלכתי לקורס של נתיב ועברתי את הכל, כולל ברית מילה, עד השלב של הדיינים, שזה השלב שמקבלים אישור. הייתי צריך לעבור שוב את אותו המבחן אבל מול בוחן אחר ולא נכנסתי פשוט. זה מזוייף בעיני. עכשיו יגידו שאני יהודי כשר וקדוש כי למדתי את החומר? בעיניי זו תעשיה אחת גדולה ואני לא רוצה להיות קשור אליה".
ולאד דובינסקי צילום Daniel Mashatakov
דובינסקי, נשוי לנינה ואב לתאיר (בן 6.5), מספר על אחת החוויות הראשונות שזכורות לו בישראל. "הגעתי ארצה ביום חמישי וביום שישי כבר נסעתי עם הסעה מהפנימייה לאחותי שהתגוררה בבאר שבע. ניגש אלי אחד התלמידים שהתחשק לו לשבת שם ובעברית השבורה שלי ניסיתי להגיד לו שאני שומר מקום לחבר שלי. אותו בחור אמר לי שהמקום שלי ברוסיה וקילל אותי. לצערי, הבנתי את מה שהוא אמר ונתתי לו ישר מרפק לראש והוא עף קדימה לתוך האוטובוס. ישר הורידו אותנו מהאוטובוס, לקחו אותנו למנהל והביאו את המדריכים שלנו שהסבירו לי שפה זה לא רוסיה ואסור פה לגעת באנשים, ואם קורה משהו אני אמור להגיד להם והם יטפלו בו. הלכתי מכות בגלל החוסר סימפתיה לאנשים כמוני".
איך התאקלמת בישראל?
"מאוד קל לי להסתגל לכל סיטואציה ובמקום חדש. היה לי די כיף וקל, והיה גם די מעניין ודינמי. להגיע מהשכונה הבעייתית שלך לאיזושהי פנימייה ופתאום יש בריכה, חדר כושר ואימונים. שמחתי שיש לי אופציה, חוץ מללמוד ולהיות מחויב למישהו, גם ליהנות ולעשות עוד דברים תוך כדי. חיפשתי די מההתחלה איפה יש אירועים של היפ-הופ וב-2003, כשהייתי רק חצי שנה בארץ, התקשרתי לאחד המארגנים של הסצנה הרוסית, שהיה גם מאמן של ברייקדאנס באשקלון, והוא סיפר לי שיש אירוע והציע לי להופיע בו ולהעביר אותו. זה היה חלק מאירועי היפ-הופ מחתרתיים. הגעתי ושם הכרתי את החבר'ה של הברייקדאנס מאשדוד שבאו בתור מתחרים ומאוד התחברנו ואנחנו חברים עד היום".
במבט לאחור, אתה מצטער שעזבת בשיא ההצלחה של הלהקה?
"ממש לא. מה פתאום. אני מאמין בגורל, שכל מה שנעשה זה לטובה. כעבור שלוש שנים הבנתי שכל מה שפיתחתי אצלי בראש אלה סתם תוכניות, זה לא משהו ממשי, גם לא עם הלהקה ששם. אחרי שסיימתי י"ב התלבטתי אם להקים פרויקט חדש ברוסיה או להישאר בארץ ולהתגייס לצה"ל. אמרתי שאני לא אעשה בלגן, כבר קיבלתי אזרחות ישראלית, אז החלטתי להתגייס.
"לעולים חדשים יש שלב בחיים שבו הם מרגישים שהם בין שתי מולדות, לא שייכים לא לפה ולא לשם. אצלי זה היה אחרי הצבא. החלטתי לבדוק את הנושא הזה וכעבור שש שנים נסעתי לרוסיה לעשרה חודשים לחיות את החיים שם. זה היה סוג של טיול אחרי צבא. נסעתי בדיוק לאותה השכונה שגדלתי בה, עם אותם האנשים שהיו איתי בפרויקט יחד. ב-2009 חזרנו לפסטיבל קופימולקה וזכינו במקום הראשון. אחרי הניצחון בפסטיבל כבר היינו תנועה ולא להקה. פתחנו גם קבוצה של חברים ואוהדים של הלהקה וסביב זה נבנתה משפחה מאוד גדולה. כעבור שש שנים בישראל הבנתי שאני ישראלי לגמרי, אני ילד של שמש, אני בן אדם אחר לגמרי ואני רוצה לחזור לישראל. עם כל הכבוד לילדות שלי ולחבר'ה שמילאו לי את המקום הזה ואני אוהב אותם, להיתקע ברוסיה בגלל זה – וואלה לא. החלטתי ללכת ללמוד ולממש את כל הזכאויות שלי ולחיות את החיים הישראליים. ב-2010 הלכתי ללמוד סאונד במכללה של יואב גרא ותוך כדי עבדתי כעוזר צבעי במחלקת הארט בהפקה של תוכניות הטלוויזיה 'המטבח של שגב', ומשם המשכתי כאסיסטנט, כארט דיירקטור וכמעצב ראשי בתוכניות טלוויזיה ובסרטים, מה שאני עושה עד היום".
עברית שפה מעניינת
איך התחילה האהבה שלך למוזיקה ולהיפ-הופ?
"אבא חובב מוזיקה ואמא שרה, אז תמיד המוזיקה היתה שם. בכיתה א' רצו לרשום אותי לבית הספר למוזיקה אבל אני יליד נובמבר וזה לא התאפשר באותו בית ספר. אז אחרי שנה ניסו לרשום אותי שוב לבית ספר למוזיקה, לכיתת פסנתר, אבל לא היו מספיק נרשמים. חלמתי כל כך ללמוד לנגן בפסנתר. זה לא יצא לפועל, אבל אולי מתישהו אני אלמד לנגן על פסנתר כדי לסגור מעגל. במקום זה שלחו אותי ללמוד על קלרינט. הלכתי פעמיים והחלטתי שזה לא מתאים לי. ואז הגיע הריקוד. בגיל 8 רציתי ללכת לחוג קראטה במרכז לחוגים בשכונה, אבל הוא היה רק מגיל 10, אז בינתיים נרשמתי לחוג היפ-הופ. שם לראשונה התחלתי לעסוק בהיפ-הופ. עד גיל 13 התאמנתי בריקוד ואז התחלתי ללמוד עוד אלמנטים שקשורים להיפ-הופ – שירה, אמנות והפקה מוסיקלית, דיג'יי וביטבוקס. התחלתי אז לשלב את השירה וחבר ששמע אותי הציע לי להצטרף ללהקה שלהם 'שביל החלב'".
ואיך התגלגלת למשחק?
"הלכתי לאירוע ההיפ-הופ 'אינפקציה' בתל אביב ושם הכרתי את רומן שומונוב (במאי הסרט 'כאן ועכשיו'; מ.ל.ג), שהיה אחד הראפרים שבאו להופיע. אחרי הצבא הוא הלך ללמוד קולנוע ושמרנו על קשר כל התקופה הזאת. ב-2010 הוא סיפר לחבר'ה שהוא רוצה להרים סרט כחלק מעבודת הגמר שלו ושהוא רוצה שניקח חלק. אהבנו את העלילה והתחברנו לדמויות של הסרט – 'אף אחד חוץ מאתנו' (על הסרט הזה מבוסס חלקית הסרט העכשווי שבו מככב דובינסקי; מ.ל.ג). הסרט סיפר את הסיפור של החבורה שלנו. גם שם שיחקתי את הדמות הראשית, שגם לה קראו אנדרי, ועשיתי את המוזיקה של הסרט. זה היה כרטיס הביקור שלנו לקולנוע הישראלי. הסרט מספר על עולם ההיפ-הופ הרוסי בישראל ועל אותה אווירה וסוגיות שכל נער בשנות ה-20 המאוחרות שלו חווה בישראל, כשהוא עולה חדש ואין יותר מדי אופציות להתקדם חוץ מלסמוך על עצמו, על החברים שלו ועל הגורל. העלילה של שני הסרטים ממש שונה. התסבוכת בסרט הראשון היא אחרת לגמרי. זאת סיטואציה של אותה חבורה, אבל עשר שנים לפני כן. מעולם לא למדתי משחק אבל העבודה באולפן הקלטות עם השירים שלי מאוד עזרה לי. תוך כדי הקלטה של שיר אתה מגיע לדינמיקות של העברת אינפורמציה ואתה צריך לדייק בהגייה ובהוויה. זה ממש כמו משחק, רק בלי מצלמות. לאחרונה אני הולך לסדנאות משחק של ששי סמוחה והייתי רוצה להמשיך ללמוד משחק ולשחק".
מתוך הסרט "כאן ועכשיו". צילם זיו ברקוביץ', באדיבות לילה סרטים
אתה מזדהה עם הדמות של אנדרי?
"כן, אני גם מזדהה עם כל החבורה הזאת. בתור עולה חדש אין לך קשרים ואין לך ברירות חוץ מלהאמין שיהיה בסדר ולהמשיך ללכת בדרך שבחרת – זה המסע שאנדרי עובר. יש לו את הסוגיות שהוא צריך לפתור והוא ממשיך בשלו וכדור השלג גדל והוא נשאר חיובי. אני מזדהה עם האמונה הזאת שיהיה בסדר בסוף. אני גם חוויתי את זה על עצמי. אני משחק את העבר שלי, הייתי בול בחבורה כזאת. היום אני במקום אחר".
אתה חושב יותר על קריירה כשחקן או כזמר?
"אני חושב על קריירה כאמן, אם זה במשחק או במוזיקה. בעולם הזה יש שני סוגי אנשים – אלה שיוצרים וממציאים ואלה שמשתמשים במה שאחרים ממציאים ויוצרים. אני רוצה להיות בין הממציאים. חשוב לי להוסיף לעולם הזה משהו ולהיות שותף לבריאה ולעשייה. יש לי חברה להפצת מוזיקה שעוסקת בהפצה וקידום תכנים מוזיקליים של ראפרים מתחילים או מתקדמים ועוזרת להם לממש את המוזיקה שלהם. עד לפני כמה חודשים היתה לי להקה בישראל בשם IZREAL שהקמנו ב-2010. עשינו ראפ רוסי לקהל ברוסיה. ב-29.11, ביום ההולדת שלי, אני הולך להוציא אלבום בכורה בשם 'הרדמה כללית' כי בעיניי הממסד מרדים אותנו יום ולילה. כך הם מעדיפים אותנו, רדומים. כתבתי את השירים באלבום באותן שנים של הסתגלות בישראל שבהן הסתובבתי עם החבר'ה. התקופה הזאת היתה עבורי הרדמה אחת גדולה, סוג של חלום. מצד אחד זה חלום ומצד שני זה חלום שבחרו בשבילי. המוזיקה מהסרט מאוד דומה למוזיקה באלבום שלי, אבל האווירה באלבום שונה, משירים עם עומק עד היפהופ קלאסי שכולם מתגעגעים אליו תמיד. אני רציתי להביא את החריזה שלי בשפת הקודש. כל האלבום שלי בעברית ואפשר לשמוע אותו בכל הפלטפורמות הדיגיטליות. עברית היא שפה סופר מעניינת ואני משתדל, כשאני כותב בעברית, לכתוב בשפה קצת שונה מהיומיום, במילים פואטיות ופסיכודליות, שבן אדם שמשתמש במילה הזאת אף פעם לא יחשוב שאפשר להשתמש במילה הזאת בצורה הזאת. אני קורא לזה כאפות מילוליות".
https://www.facebook.com/776392768/posts/10157759562172769?sfns=mo
איך המוזיקה תרמה לך?
"בגיל 13, לפני שעליתי ארצה, וגם אחרי שעליתי, הייתי בתקופה של בדידות והיו לי הרבה שאלות שלא היו לי אליהן תשובות, ודווקא בהיפ-הופ ובראפ מצאתי אותן. לא היו לי אחים ואבא ללמוד מהם אז קיבלתי ערכים מהמוזיקה והעשייה של המוזיקה. עכשיו אני מרגיש גם שליחות לחזק ילדים, לתקן או לכוון. אני חייב להחזיר באמצעות המוזיקה שלי. אני רוצה לפתוח מרכז מדיה עם אולפן בכל שכונה ובכל עיר, סוג של חינוך אלטרנטיבי. אני בטוח שאם יהיה כזה דבר גם ההתנהגות של הילדים תשתנה לטובה וגם יהיה הרבה פחות פשע ברחובות. מוזיקה היא גם כלי מאחד בין מגזרים שונים שדוברים שפות שונות. אנחנו יכולים להעביר מסרים ולאסוף קהלים שכל מה שמחבר ביניהם זה המוזיקה. היפ-הופ ישראלי הוא מלא בכל הדתות והגזעים וכולם ביחד, אין שם שום פילוג".
ולאד דובינסקי, מתוך הסרט "כאן ועכשיו". צילום זיו ברקוביץ׳
תגובות