אישוורה אופרטי: "אני צמה בכיפור, אנחנו שומרים כשרות ועושים קידוש. אני מקווה שנעשה פה בר מצווה למיכאל"

“בשעה חמש בבוקר פתאום דפקו על הדלת. שאלתי מי זה ואמרו לי שזה מהעירייה ומהדואר. זה לא היה נשמע לי הגיוני בשעה כזאת ולא פתחתי. הם המשיכו לדפוק על הדלת ופחדתי שהם ישברו אותה אז פתחתי בסוף. נכנסו אנשים במדים ואמרו לי שאני הולכת הביתה לנפאל ושאקח כמה דברים מהר. בכיתי והייתי בהלם. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו בא ואומר לי שאני נוסעת הביתה לנפאל. לא ידעתי בכלל שהיו גם מקרים כאלה בתל אביב ולא ציפיתי לזה. הם כל הזמן זירזו אותי ואמרו לי ‘מהר, מהר’ ולא הספקתי לקחת הרבה דברים, לקחתי כמה בגדים לילדים ובשבילי. מיד התקשרתי למשפחת ג’נאח והם הגיעו. היינו בבית רק הבת שלי ואמרתי לשוטרים שהבן שלי אצל אבא שלו, בכפר קרע בצפון, ושאני לא מוכנה לעזוב בלעדיו. הם הבטיחו לי שהם יביאו אותו והוא באמת הצטרף אלינו אחר כך. הגענו בהתחלה לבית דגן ואז העבירו אותנו לבית הסוהר גבעון”.

ביום חמישי לפני כשלושה שבועות הגיעו עובדי רשות האוכלוסין וההגירה לביתה בשכונת יד התשעה של אישוורה אופרטי בהרצליה, ולקחו אותה ואת בתה שירה בת הארבע למעצר. בנה מיכאל בן ה-9, תלמיד בית הספר ויצמן בעיר, ששהה כאמור אצל אביו בצפון הארץ, הצטרף אליהם למעצר בבית דגן, ומשם עברה המשפחה למעצר בבית הסוהר גבעון ובמתקן יהלו"ם. הם שהו במעצר שלושה שבועות עד לשחרורם בערבות בשעות הקטנות בין יום חמישי ליום שישי האחרון. במהלך הזמן שבו היו במעצר, נאבקו עורכי הדין ממשרד תדמור—לוי, המייצג את המשפחה בהתנדבות, והארגון UCI – (הארגון United Children of Israel, המסייע למהגרות עבודה ונאבק נגד גירוש ילדים שנולדו וגדלו בישראל, מל”ג). בבית המשפט כדי לשחררם. הורי בית הספר ויצמן שבו לומד מיכאל ליוו את המשפחה ואף יצאו להפגנת מחאה באחד מימי שישי. בני משפחת ג’נאח מיד התשעה, שאימצה את המשפחה ומסייעת לה כבר שנים, היו אלה שדאגו לאסוף כסף מההורים בויצמן ותושבים אחרים כדי לשחרר את בני משפחת אופרטי בערבות. זוהי הפעם הראשונה שאופרטי מגוללת בפומבי את סיפורה.

היא בת 38 ונמצאת בישראל כבר 12 שנה. היא הגיעה, כעובדת סיעודית, לאחר שהוריה נרצחו בנפאל. לאחר שנה בישראל היא הכירה עובד סיעודי מהודו, ולאחר ארבע שנים נולד בנה הבכור מיכאל. חמש שנים לאחר מכן נולדה בתה שירה. היא מספרת שלאחר שילדה את מיכאל נלקחה ממנה אשרת העבודה והיא החלה לעבוד במשקי בית בהרצליה. אחרי ששירה נולדה, היא מספרת שהיא ובן זוגה נפרדו ושהוא רואה את הילדים פעם בחודש או חודשיים, והיא מגדלת אותם לבדה בהרצליה. הילדים השתלבו במערכת החינוך הישראלית: מיכאל לומד בבית הספר היסודי ויצמן בכיתה ד’ ושירה הולכת לגן עירייה. אופרטי ניהלה חיים נורמטיביים לחלוטין ולא דמיינה שכך היא עלולה לסיים את השהות שלה בישראל.

“אבא ואמא שלי היו פוליטיקאים בנפאל וב-2007 רצחו אותם ואת האח הגדול שלי בלילה, בכפר שגרנו בו, באיזור ג’אפה”, היא מספרת, “אחותי ואני ברחנו מהכפר לפני כן ובזכות זה ניצלנו. מכל המשפחה נשארנו רק אחותי, שהיום גרה בקפריסין, ואני. אין לי אף אחד בנפאל, אין לי בית ואין שם עבודה ואני מפחדת לחזור לשם, שלא יהרגו אותנו. באותה שנה הגעתי לחברה ששולחת עובדים סיעודיים מחוץ לנפאל. הציעו לי לעבוד בישראל ושמחתי כי שמעתי דברים טובים על ישראל. עבדתי בהתחלה בהוד השרון ואז ברעננה. אחרי ארבע שנים נולד הבן שלי בבית החולים מאיר בכפר סבא ועברתי להרצליה. לקחו לי את אשרת העבודה אחרי שמיכאל נולד. לא יכולתי לעבוד עוד בתור מטפלת סיעודית במשך 24 שעות ביום כשיש לי ילד בבית. הייתי חייבת כסף לאוכל, בגדים, כסף לקופת חולים, אז התחלתי לעבוד בניקיון בתים בהרצליה. אחרי חמש שנים נולדה הבת שלי שירה. כשהיא היתה בת שלושה חודשים הכרתי את שלום ג’נאח בשכונה. הוא סיפר לי שהוא מחלק ירקות ופירות למי שצריך והציע שאקח. הוא הזמין אותנו לבית שלו להתארח בחגים, התקרבנו מאוד והיום הוא כמו סבא לילדים שלי. הם קוראים לו סבא והם מאוד קשורים אליו. הוא לוקח את הילדים מבית הספר ומהגן, והוא בא איתי לפגישות בבית הספר ובגן, לעירייה ולסידורים ועוזר לי כי אני לא מדברת טוב עברית. אנחנו כל היום אצלו. הוא מבשל לנו אוכל, משחק עם הילדים ומכין עם מיכאל שיעורי בית”.

איך היתה השהייה בבית הסוהר גבעון?

“היה לנו מאוד קשה. הילדים בכו כל הזמן וביקשו לחזור הביתה. הם רצו ללכת לבית הספר ולגן. הם לא הבינו למה הם בבית הסוהר. הבן שלי אמר: ‘לא עשינו משהו לא טוב, אז למה אנחנו פה?’. הוא בכה הרבה, היה עצבני ולא רצה לדבר. נתנו לנו חדר לשלושתנו והיתה שם טלוויזיה שהעסיקה קצת את הילדים. אין שם מסגרת לילדים או מה לעשות. בית סוהר זה לא מקום לילדים. היו שם עוד הרבה ילדים של עצורות, אבל הם היו מאוד צעירים, בני שנה-שנתיים. כל הזמן הגיעו הסוהרים, ופעם אמרו לנו שמחר שולחים אותנו הביתה לנפאל ופעם שמחר שולחים אותנו להודו. לבת שלי כאב הגרון ואמרו לי לתת לה תה חם ולא ממש בדקו אותה. אמרו לי שהיא תלך לרופא בנפאל. רק אחרי כמה ימים בדק אותה רופא כמו שצריך. הבן שלי סבל מכאבי שיניים בלילה וביקשנו רופא. אמרו לנו שאין רופא בלילה. כל פעם אמרו לנו 'מחר נזמין לכם רופא' ולא הזמינו. לא לקחתי מספיק בגדים והבגדים שנתנו לנו שם היו גדולים מדי לבת שלי. הייתי צריכה לחכות עד שמשפחת ג’נאח באה לבקר אותנו, ביום שמותר, והביאה לשירה קצת בגדים.

אישוורה אופרטי. צילום עזרא לוי

“הכרתי שם פיליפינית שהיתה עצורה שם והילדים שלה מתחבאים בתל אביב ולא הגיעו לבית הסוהר. היא הציעה לי לדבר עם ארגון של עובדות זרות בקשר לזכויות שלי ולייעוץ משפטי. פניתי ל-UCI, הם מאוד עזרו לנו וחיברו אותי למשרד עורכי הדין תדמור לוי ושות’ שמלווים אותי עד היום בחינם. אני מאוד מעריכה אותם ומודה להם על כך. בכלא, כל הזמן ניסו לשכנע אותי לחתום על טפסים שאני מבקשת לעזוב את ישראל מרצוני. אני לא יודעת עברית טוב והבחורה שהיתה איתי במעצר אמרה לי לא לחתום והסבירה לי מה זה. היינו שם 11 יום ואז העבירו אותנו לעוד 11 יום למתקן יהלו”ם (שמיועד לשהייה קצרה לפני גירוש – מל”ג). שם היינו כל הזמן בחדר, לא היתה טלוויזיה ולא היו ביקורים ואסור היה להעביר לנו שום דבר”.

מתי הודיעו לכם שאתם משתחררים מהמעצר וחוזרים להרצליה?

“הגיעו סוהרים ביום חמישי האחרון, ב-2:00 בלילה, העירו אותנו ואמרו לנו שאנחנו הולכים הביתה. לא האמנתי שישחררו אותנו בישראל. הילדים היו עייפים אבל מאושרים. חיכו לנו בחוץ משפחת ג’נאח שלקחו אותנו הביתה. אני צריכה להתייצב פעמיים בשבוע בבית דגן. אני לא יודעת מה יהיה עכשיו. אין לי עבודה ואין לי אישור. צריך להיות דיון בבית משפט בקרוב ואז אדע מה קורה איתנו. בינתיים אנחנו מקבלים עזרה משלום ומהמשפחה שלו. אוכל, מקום לישון וכל מה שצריך. אני חייבת עבודה כדי לקנות לילדים בגדים ודברים שהם צריכים ורוצים, לשלם שכר דירה ולקנות אוכל”.

“קיבלנו הודעה שיש החלטת שופט בסביבות 22:30 וישר נסענו למשרד הרשות לאוכלוסין והגירה”, מספר אבי ג’נאח, בנו של שלום ג’נאח, “חיכינו שם שלוש שעות עד שהחלטת שופט לשחרר אותם ממעצר נקלטה במחשב. שילמנו ערבות של 35 אלף שקל שאספנו מהורים לתלמידים בבית הספר ויצמן שלומדים עם מיכאל ומאנשים טובים מהרצליה ורק אז שחררו אותם”.

איך אתם מרגישים עכשיו?

“אנחנו כל הזמן מפחדים שיחזרו מהמשטרה וייקחו אותנו לכלא”, מספרת אופרטי, “אנחנו מפחדים להיות בבית שלנו לבד ולכן אנחנו נמצאים רוב הזמן עם שלום וישנים אצלו. שירה צמודה אלי ומאוד עצבנית, זורקת דברים בבית וצועקת. היא לא היתה כך לפני שנעצרנו. אחרי שחזרנו להרצליה מבית הסוהר לקחתי אותה ביום שישי לגן והיא אמרה לי שזה בית סוהר והיא לא רצתה להיכנס בהתחלה”.

איך קיבלו אותם בגן ובבית הספר?

“קיבלו אותם מאוד יפה. כולם אוהבים את מיכאל. כל החברים שלו בכיתה, המנהלת והמחנכת עשו לו מסיבה בכיתה. גם אני הייתי. חברים של שירה בגן חיבקו אותה ושמחו לראות אותה”.

“היה לי כיף לחזור הביתה”, מספר מיכאל שיושב לצד אמו, “הגעתי לבית הספר ושתי כיתות ד’ קיבלו אותי ועשו לי מסיבה. החברים שלי מאוד התרגשו, חיבקו אותי והביאו לי חטיפים. מאוד התגעגעתי לחברים שלי בבית הספר. אנחנו משחקים אחרי הלימודים בברול סטארס ובכדורגל. אני לא רוצה לחזור לבית שלנו, אני רוצה להיות בבית של סבא”.

“ברגע שבאו לעצור אותם השוטרים שרה התקשרה אלי והגעתי מיד”, מספר שלום ג’נאח, תושב יד התשעה שאימץ את המשפחה ומתנדב בלקט ישראל כבר 18 שנה, “חשבו שאני מחביא את מיכאל אצלי בבית. הם נכדים שלי, כמו ה-18 שכבר יש לי. אני הולך עם מיכאל לבית הכנסת בימי שישי ובחגים, אנחנו עושים קידוש יחד וחוגגים את החגים ביחד. אני מביא אותם מהגן ומבית הספר, מכין להם אוכל, משחק איתם ועושה עם מיכאל שיעורי בית. ביום שלקחו אותם למעצר בכלא הייתי מאוד עצוב, ממש שבור. גם ההתנהגות של השוטרים ושל מדינת ישראל העציבה אותי. אני בן 80, השתתפתי בארבע מלחמות, אני ניצול שואה, סבלתי מהגרמנים והייתי במחנה ריכוז בלוב. דברים כאלה לא ראיתי באף מקום. ילדה בת 4 שמובילים אותה ארבעה שוטרים. מה קרה? היא תברח? אמרתי לשוטר: ‘חבל שלא שמת לה גם אזיקים. מה זה? אתם לא מתביישים?’.

משפחת אופרטי ושלום ג'נאח. צילום עזרא לוי

"הלכתי לבקר אותם בבית הסוהר וראיתי את הגדרות והתחלתי לבכות כמו תינוק. מה הם עשו? הם חפים מפשע! או שלא תביאו אותם ואם אתם מביאים אותם אז תתנו להם כבוד. אל תשכחו שהיינו גרים במצרים. אז למה לתת לאחרים לסבול פה? זרקו אותנו מכל העולם. אסור לנו לעשות את זה, אפילו בתורה כתוב. זה איום ונורא. לא ייתכנו דברים כאלה, צריך לשנות את המדיניות הזאת, שהיא לא מכובדת לא לנו ולא לעם ישראל ולא לכל המדינות. אנחנו צריכים לעזור כמיטב יכולתנו והמדינה צריכה למצוא לזה פתרון. אני תומך בהם, עשינו הפגנות, אין מילה שלא אמרתי, זו עוד מלחמה שאני צריך לעשות. שר הפנים שצריך להיות בפנים צריך לעשות משהו. אני דואג להם בכל דבר ואני לא רואה איך הם יסתדרו כשהיא צריכה לחתום פעמיים בשבוע במשטרה. אני לא מבין למה היא לא יכולה לחתום בתחנת המשטרה הקרובה והיא צריכה לנסוע עד בית דגן. אני מאחל לכל עם ישראל שנה טובה ומבורכת, שנת שלום וביטחון, בריאות לכולם, שתבוטל שנאת החינם בין העמים ושנהיה חברה למופת. אני רוצה גם להודות ללקט ישראל על התרומות שבעזרתן אני דואג שלא יהיו רעבים בשכונה”.

אופרטי מוסיפה: “שלום דואג לנו וגם הילדים שלו. הם המשפחה שלנו. הם מכינים עוגות לשירה כשהיא מבקשת, כל דבר שאנחנו צריכים הוא נותן לנו בשמחה. הוא מפנק אותנו. את שלום קיבלנו מאלוהים מתנה. לא יודעת מה היינו עושים בלעדיו”.

מה את מאחלת לכם לשנה החדשה?

“אני מאוד מקווה שנוכל להישאר בישראל ולהמשיך לחיות פה. הילדים שלי לא רוצים לעזוב, הם נולדו פה, טוב להם פה והם לא מכירים את הודו או את נפאל, רק את ישראל. הם מדברים רק עברית. למיכאל יש חברים בבית ספר והוא אוהב את בית הספר. אני גם מקווה שיאשרו לנו להתגייר. כבר ביקשנו להתגייר כמה פעמים ממשרד הדתות ולא קיבלנו תשובה. אנחנו חוגגים את החגים היהודיים, אני צמה ביום כיפור ואנחנו הולכים לבית הכנסת עם שלום בימי שישי ובחגים, אנחנו שומרים על כשרות ועושים קידוש בשבת. אני מקווה שנהיה פה ונעשה בר מצווה למיכאל וסבא שלום ילמד אותו ושהילדים שלי יגדלו פה וילכו לצה”ל. אני רוצה שייתנו לי אישור עבודה שאוכל לדאוג למשפחה שלי. חשוב לי שהילדים שלי ילמדו באוניברסיטה ושיהיה להם מקצוע טוב ושלא יהיו כמוני ויגיעו למצב שלי. אני גם מאוד רוצה ללמוד עברית באולפן, אפילו שזה קשה”.