השחקן חן פרוט שיחרר קליפ מחאה לרשת: תנו לשחקנים הלא מוכרים הזדמנות

בגיל 40 החליט ההרצלייני חן פרוט, שעובד כאיש מכירות כבר 19 שנה, שהוא רוצה להיות שחקן. לימודי משחק לא היו אופציה בשל גילו ולסדנאות לא קיבלו אותו כי הוא לא בוגר בית ספר למשחק. פרוט לא ויתר על החלום והלך לאודישן אחרי אודישן, והתקבל לתפקידים של ניצב או ביט (תפקיד עם מספר שורות מצומצם). לאחר שלא הצליח לקבל תפקידים משמעותיים יותר הוא החליט לעשות מהלך יצירתי כדי לעורר מודעות לבעיה של שחקנים כמוהו ואחרים שלא מצליחים לקבל תפקידי מפתח וכתב שיר בשם “רק רוצה לשחק” (חפשו ביוטיוב) שמתבסס על הלחן של השיר “תתנו לו צ’אנס” של שלישיית מה קשור. דרך השיר, והקליפ שבו מופיעים בין היתר שלושה שחקנים מוכרים – מייקל לואיס, זבולון מושיאשווילי וג’וש שגיא, הוא מבקש מהבמאים והמלהקים שייתנו לכל מי שרוצה לשחק – גם לכאלה שלא סיימו בית ספר למשחק ושאינם מפורסמים – הזדמנות. ביום שישי האחרון יצא לרשת הקליפ של “רק רוצה לשחק” שפרוט כתב, ביים והפיק ומאז הוא קוצר אינסוף מחמאות, בעיקר על היצירתיות שבו ועל האומץ.

פרוט, בן 42, גרוש ואבא לילד בן עשר, שמתנשא לגובה של כשני מטרים ובעל גוף חסון ומעוטר בקעקועים, מספר איך התחילה האהבה שלו למשחק. “בשנתיים האחרונות החלטתי שאני רוצה להיות גם שחקן, כתחביב ולא כעיסוק ראשי”, הוא אומר, “נחשפתי לעולם המשחק דרך מכרה שלי שהיא שחקנית לא מוכרת. היא ניסתה לדחוף אותי לא פעם ללכת לאודישנים, אבל זה לא עניין אותי. אחרי כמה זמן, כשהקשר איתה התנתק, רציתי לראות אם הטייפקאסט שהיא אמרה שאני באמת נכון ושאני מתאים להיות שחקן, והלכתי לאודישנים. כל אודישן שהלכתי אליו עברתי וזה מצא חן בעיני. אז הלכתי לעוד ועוד אודישנים והתיאבון שלי למשחק גדל וגדל ורציתי לקבל תפקידים יותר משמעותיים מאשר ניצב או ביט, אבל אמרו לי שזה לא אפשרי כי לא למדתי משחק. רציתי להשתתף בסדנאות לשחקנים ולא קיבלו אותי בטענה שאני לא בוגר בית ספר למשחק. זה די ייאש וביאס אותי”.

מתוך צילומי הקליפ. צילום מור זכריה

ואיך נולד הרעיון של הקליפ?

“לפני כשנה, חזרתי יום אחד הביתה והדהד לי המשפט הזה שנאמר לי שאני לא בוגר בית ספר למשחק ולכן אני לא יכול להשתתף בסדנה למשחק, וגם שאין לי סיכוי לקבל תפקידים כמו שחקן אורח, תפקיד משנה ובטח שלא תפקיד ראשי. חשבתי על המצב הזה שבו שחקנים שהם לא בוגרים של בתי ספר למשחק ושחקנים לא מוכרים לא מקבלים הזדמנות שווה ופתאום התנגן לי בראש השיר של מה קשור, ‘תתנו לו צ’אנס’. אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות פה איזה מעשה והתחלתי לכתוב את המילים החדשות. אחר כך, דרך חברים ומכרים, הגעתי ל’מה קשור’, סיפרתי להם על הרעיון שלי וביקשתי מהם אישור להשתמש בשיר שלהם והם די התלהבו, במיוחד לאור זה ששלושתם לא למדו בבית ספר למשחק. הם אישרו לי להשתמש בשיר ואפילו קיבלתי את הפלייבק המקורי. כתבתי פוסט בפייסבוק שאני מחפש שחקנים לקליפ ושהשאיפה היא שיהפוך לוויראלי עם מסר. שלחו לי הרבה אנשים הודעות ומתוכם בחרתי את אלה שהכי התאימו לקליפ ויזואלית”.

כמה זמן לקח לך להפיק את הקליפ?

“הפרויקט הזה לקח לי שנה. זה היה יכול להיגמר הרבה לפני כן אבל עבדתי בלי תקציב והכל נעשה בהתנדבות אז הכל נמתח ונמתח. זה היה One man show – כתבתי את המילים של השיר, ליהקתי את השחקנים תוך שיתוף פעולה מלא כשכולם מתחברים אלי ולמסר שאני רוצה להעביר, שיחקתי בעצמי וביימתי את הקליפ, והכל ללא תקציב, הכל בהתנדבות. זה היה אתגר לא פשוט. אולי אם היתה לי עזרה זה היה מסתיים בפחות זמן. מעולם לא עסקתי בהפקת אירועים. אני מאוד גאה בתוצאה הסופית ואני רוצה להודות לשחקנים בקליפ – אלכסנדרה פדורובסקי, אנה רוזמן, ג’וש שגיא, זבולון מושיאשווילי, יהלי חנדרוס דגמי, מייקל לואיס, מיכל מאיר דבירי, מיכל צוקרמן, סיוון אביאני ורז צבי ולמפיק המוזיקלי שלומי לוי מ-Joy Group ולצלם אורן וולדמן מסברס צלמים. זה לא אמור להיות שיר שירוץ בפלייליסט, יש בקליפ זיופים וזה בסדר מבחינתי כי אף אחד מהם לא זמר, כולנו שחקנים, אבל השיר עצמו הוא שיר טוב. לא עשיתי אותו למטרות רווח אלא במטרה להעביר מסר – תנו לנו הזדמנות, ואם אנשים גם ייהנו וישמעו את זה אז כולנו יצאנו מורווחים”.

אילו תגובות קיבלת?

“אני מקבל פידבקים חיוביים בעיקר משחקנים, כאלה שלמדו וכאלה שלא למדו. הם אומרים לי כל הכבוד, אחלה יוזמה, שהמסר מאוד חשוב ושאני מהווה עבורם השראה. כתב לי מוזיקאי בן 45 שהוא מנסה כבר 20 שנה להגיע למשהו ואחרי שהוא ראה את הפוסט שלי ואת הקליפ נתתי לו כוח להמשיך ולא לוותר. זה מגניב. אם אני אצליח לקדם משהו פה כולנו הרווחנו בסופו של דבר. אני אמשיך לנסות, להעז וליצור ומתישהו דברים ישתלמו לי ואני מניח שיבואו גם הצעות”.

איפה שיחקת עד עכשיו?

“בשנתיים שאני בתחום הזה עשיתי המון. השתתפתי בסדרות חברות, צומת מילר, פמת”א, כבודו, מלכות, נעלמים (סדרה לילדים), ג’ינג’י (סדרת ילדים), תיק נעדר (סדרה חדשה בכאן 11), סרט הקולנוע אול אין ושתי פרסומות בדיגיטל. ברובם אני משחק את העבריין או שומר הראש בגלל הגודל הפיזי שלי. התפקידים שאני מקבל הם של ניצב או של ביט, עכשיו בעיקר של ביט, ולא של שחקן, כי אני בא עם רזומה של תפקידים כאלה בלבד ואין לי את הטייטל של בוגר בית ספר למשחק. לכן, מלכתחילה לא נתנו לי את ההזדמנות לגשת לתפקידים יותר טובים ונחשבים ומראש מייעדים אותי לתפקיד של ביט. בסופו של דבר לא מעט שחקנים עובדים בעבודות אחרות כדי להתפרנס ואז אין להם את הזמן להשקיע במשחק, יש כאלה שיתפשרו ויופיעו למשל בהצגות ילדים ויש כאלה שהם ממורמרים ומחכים שיציעו להם תפקיד מתאים”.

חן פרוט בסדרה "חברות" עם קובי מימון. צילום מתוך ערוץ 10

לפני הקליפ כתבת תסריט.

“לפני יותר משנה מיכל צוקרמן ואני כתבנו סדרת רשת קומית בשם ‘מאי וגיא’ שבה יש זוג שמצד אחד מאד אוהב ומצד שני מתעלל אחד בשני כל הזמן. בסדרה הזאת הגבר, שזה אני, הוא תמיד הסמרטוט של האישה, שאותה משחקת מיכל, ויש ביניהם ויכוחים ובסופו של דבר הוא עושה מה שהאישה אומרת לו. היה לי רעיון לכתוב סדרת רשת על זוג וחיי הזוגיות, פרסמתי פוסט בפייסבוק ופנו אלי הרבה שחקניות ועם מיכל היה לי חיבור מדהים מההתחלה. העלנו כבר שישה פרקים מתוך עשרה שיהיו בעונה הזאת ויעלה השבוע הפרק השביעי. כל פרק הוא 4-3 דקות. צילמנו כבר שמונה פרקים, שניים כרגע בעריכה ועוד שניים נצלם בחודש הקרוב. יש לנו 20-15 אלף צפיות לפרק מבלי שאנחנו מקדמים את הסדרה וללא פרסום ממומן בשום צורה, הכל דרך שיתופים בפייסבוק. כולם עשו את הסדרה הזאת בהתנדבות מלאה. מהתגובות שאנחנו מקבלים כל זוג בטוח שכתבנו את זה עליו”.

חן פרוט ומיכל צוקרמן בסדרת הרשת "מאי וגיא". צילום אורן יעקובוביץ'

אז מה הסוד שלך להצלחה?

“כתב לי לפני כמה ימים במאי שאני מכיר שהוא מעריץ אותי, כי אני בן 40 פלוס שלפני שנתיים הגיע לתחום ויורה לכל הכיוונים, מעז, עושה ויוצר ולא מתבכיין ומצליח בהכל. הוא שאל אותי מה הסוד שלי. אין פה סוד. אני לא חושב שאני מיוחד ולא חסרים אנשים יצירתיים, אבל אנשים לא מעזים לעשות דברים, כל אחד מהסיבות שלו. אני חושב שכל אחד יכול לעשות הכל. אני מייצר לעצמי את ההזדמנויות ואני בשאיפה שמתישהו אנשים יראו את מה שאני עושה ויזמינו אותי לדברים אחרים. רוב השחקנים הם לא שחקנים יוצרים, הם ישבו בבית, יחכו שיזמינו אותם ויבכו על מר גורלם. יש אלפי שחקנים אבל מספר השחקנים החדשים שנכנסים לתודעה שלנו ולסדרות טלוויזיה למשל הוא קטן לעומת מספר השחקנים שיש בשוק. אני טיפוס שלא רואה בעיניים ופשוט רץ. זה חלק ממבנה האישיות שלי. גם כאיש מכירות אני לא יודע לקבל לא. אני רוצה משהו, יש מטרה, יש יעד, אני אגיע אליו. כשהייתי בן 26 אמא שלי נפטרה מסרטן וכשהייתי בן 33 אבא שלי נפטר. לאחר שאמי נפטרה עשיתי קעקוע שבו כתוב Never give up.

"אמא שלי תמיד אמרה לי לעולם אל תוותר לא משנה על מה, היא היתה הכוח שלי. היא היתה פרופסור בוינגייט ואשת חינוך גופני. נולדתי עם בעיה ברגל, קלאבפוט, ובזמנו הרופא אמר לאמא שלי שאם אי פעם אני אוכל ללכת על שתי רגליים זה יהיה נס רפואי. היא מאוד התעצבנה על זה ואמרה לו שהוא יעשה את העבודה שלו והיא תעשה את שלה בתור אמא ופיזיותרפיסטית. בגיל חודש וחצי נכנסתי לניתוח הראשון שלי ועד גיל שלוש וחצי עברתי שמונה ניתוחים. עד גיל שלוש וחצי הייתי על כיסא גלגלים ואז התחלתי ללכת. אני זוכר את האימונים עם אמא שלי על חוף הים, שהלכתי על החול הרך כדי לאמן את הרגל. יש לי רגל אחת רגילה ורגל אחת דקה כמו מקל של מטאטא – בתור ילד זה גרם לילדים לצחוק עלי ולקרוא לי בשמות. עם הגובה שהיה לי התחלתי לשחק כדורסל וכולם רצו להיות חברים שלי. זה מה שנקרא להפוך כל דבר ליתרון. שיחקתי כדורסל 15 שנה בבני הרצליה, הייתי קפטן נבחרת ישראל בכדורסל לנוער והייתי ספורטאי מצטיין בצבא. אמא תמיד אמרה לי שאין לא יכול, יש לא רוצה. זה הכל בראש. זה משפט שליווה אותי כל חיי וממשיך ללוות אותי".