לובה טאובלר לבית הנדלמן נולדה ב-1935 ברובנו שבפולין. היא שרדה את זוועות השואה ומרבה לספר לדור הצעיר את סיפור חייה. "הייתי בת 4.5 כשפרצה המלחמה", מספרת טאובלר, "גרנו בכפר ביסטריץ' ויום אחד פרץ לחצר שלנו איכר פולני רכוב על סוס שגורר עגלה אחריו וזרק את אמא שלי סוניה קיפרוואס ואת שני אחיי, אחד בן שנתיים וחצי והשני בן תשעה חודשים, לעגלה שלו ודהר אל תוך החורשה. אותי הוא השאיר בחצר. למזלנו, אבא שלי שהיה יערן לפתע הופיע רכוב על סוס ובידו אקדח. אבא שאל איפה אמא, הצבעתי לכיוון של החורשה ואבא דהר לשם ומצא את האיכר עומד עם קלשון מעל אמי. הוא ירה באיכר והרג אותו. בזכותי הם ניצלו כי אני כיוונתי את אבא אחרי האיכר. לאחר מכן לקחנו את העגלה של האיכר שמאז שימשה אותנו בנדודינו בדרכים. מאז אותו היום נאלצנו לעזוב את הבית הגדול והיפה שלנו עם שלוש קומות, פסנתר, רהיטים יפים, מטפלת ועוזרות. אמא שלי באה מבית מאוד עשיר, לסבא שלי הייתה תחנת קמח. אבא שלי היה בחור עני.
לובה ומשה טאובלר 1951
"נדדנו במשך שנתיים ביערות וישנו באסמים ובמערות, חלינו בטיפוס, בדלקת ריאות, קיבלנו כינים, הפשפשים אכלו אותנו והיינו מלאים בפצעים. היינו רעבים. באיזשהו שלב נשברה העגלה ונאלצנו להשאיר את המטלטלים שלנו מאחור ולקחנו רק מה שיכולנו לסחוב בידיים שלנו. באיזשהו שלב נסענו ברכבת והגענו לארץ חמה, אוזבקיסטן או טורקיסטן, שמה התקלחנו ועשו לנו קרחות לשלושתנו. היינו רזים, חולים ורעבים. שם נתנו לנו אוהל ואוכל ואמרו לנו שאנחנו יכולים להישאר שם. אבא שלי לא ידע לדבר את השפה ואמר שאנחנו לא נשארים שם. רצינו לברוח משם כבר אחרי יום אחד, אחרי שקמנו האחים שלי ואני בבוקר עם דם על כל הגוף שלנו כי פשפשים אכלו אותנו בלילה. היינו שם חודש והמשכנו לנדוד.
"ב-1942 סטלין נתן פקודה שאלה שברחו מפולין יכולים להיכנס לרוסיה בצורה חוקית. הגענו לאורל, לסבירלובסק, ונתנו לנו בית בלי חלונות עם בלטות שבורות ועם עכברושים. אבא הביא קצת עשב ושם על קרש והשכיבו אותנו לישון. היינו שם שלוש שנים. שם נולד לי עוד אח ועוד שני אחים, שנפטרו שניהם זמן קצר לאחר שנולדו ממחלה. אמא שלי הלכה לעבוד במכרות פחם ואנחנו לא הלכנו לבית ספר כי לא היו לנו נעליים, הלכנו בשלג עם סמרטוטים על הרגליים, ולא היו לנו בגדים. היינו כל הזמן רעבים, עייפים וחולים. חיינו מקליפות של תפוחי אדמה וסירפדים. נאלצתי לגזור את הריסים שלי בגיל 8 כי הם היו מלאים בביצי כינים ולא יכולתי כבר לפתוח את העיניים.
לובה טאובלר צילום סלי לוי פרג
"שרדנו את המלחמה. בשנת 1945 סטלין אמר שאלה שברחו מפולין יכולים לחזור. חזרנו לגרודק, על גבול צ'כוסלובקיה, שם היינו חודש-חודשיים ואבא הבריח יהודים דרך הגבול הצ'כי. כשגילו את זה איימו עלינו שאם לא נעזוב באותו היום בלילה ישחטו את כולנו. עברנו את הגבול בלילה לאוסטריה וישנו במחנות עקורים באוסטריה במשך שלוש שנים. שם היה הג'וינט האמריקאי ושם למדתי בפעם הראשונה בחיי בבית ספר. זה היה בית יעקב ולמדתי שם יידיש. כשהייתי בת 13 היינו צריכים להגיע עם האוניה אקסודוס לארץ ישראל אבל נולד אחי יצחק והוא היה רק בן ארבעה חודשים אז לא נתנו לנו לעלות על האוניה.
"עלינו אבא, אמא, ארבעת האחים שלי ואני ב-48 בצורה בלתי חוקית לישראל עם סרטיפיקטים זרים. הגענו לבית עולים רעננה. אחרי כמה זמן קיבלנו צריף שבדי ברעננה. רציתי ללמוד אבל אמא אמרה שאין ספרים אז הלכתי לעבוד בבית החרושת לשימורים לה-פטה. חסכתי כמה לירות וקניתי לי ספרים משומשים בחנות ברעננה. הייתי דואגת להביא את האח שלי לגן כל בוקר. אמא שלי עבדה אצל פפר והוציאה תפוחי אדמה מהאדמה. הלכתי לבית הספר יבנה אחרי שעברתי מבחן והכניסו אותי לכיתה ז'. אחרי חודשיים ששתקתי וליקטתי מילים דיברתי עברית שוטפת. למדתי אחר כך להיות מטפלת אצל גברת קיש בקינג ג'ורג' בתל אביב. בעלי עלה ב-1945 מבוכנוולד עם מאה ילדים לרמות השבים והם שמעו שהגיעו עולים מפולין והגיעו לבית העולים ושם הכרתי את בעלי. אני הייתי בת 13 והוא היה בן 15. אחרי ארבע שנים התחתנו, עברנו לשביב, פה התגוררה אמו של בעלי, ונולדו לנו שלוש בנות. ב-63 בעלי איתר את אבא שלו בפריז. לא הייתה לנו עבודה וסבלנו מאוד ונסענו אליו והוא עזר לנו. הילדים שלנו בכו יומיום ורצו רק לחזור הביתה וגם אני רציתי לחזור לפה. אחרי שלושה חודשים חזרנו. הוא הלך לעבוד בבניין ואני בפלפוט.
לובה טאובלר צילום סלי לוי פרג
"המסר שלי הוא שיש לנו ארץ נפלאה ויפיפייה. אני סבלתי מאוד מאנטישמיות. אנחנו היינו בגיהנום והדור שנולד עכשיו הוא בגן עדן. צריך לשמור על פיסת הארץ הזאת. יש לי פה את השפה שלי, את האנשים ופה אני יכולה להגיד איך ומה שאני רוצה. פה טוב לי. היום יש לי תשעה נכדים ו-15 נינים ואני אלמנה כבר 19 שנה. אני לא לוקחת מאף אחד שום דבר וחיה ממה שיש לי. אני הולכת למועדון של ניצולי שואה וכל בוקר אני אומרת 'מודה אני' ו'שמע ישראל' ואני אומרת תודה לאל שאני חיה".
תגובות