לרבים מכם השם דניאלה זליגובסקי ודאי לא אומר דבר ונראה כי לה נוח להישאר אנונימית, אך אל תטעו: כמי שחתומה על ספרי "האי", "החממה" ו"שכונה" ותסריטאית בסדרות הכי חמות והכי מדוברות של בן דודה גיורא חמיצר, היא נמצאת בכל מקום. לפני כחודש ראה אור ספר חדש פרי עטה, "אחוות המאמנים – מעבר למציאות" המספר על אייל, ילד בן 13 המגלה כי הפוקימונים קיימים באמת, ממש כאן בישראל, ואם לא ילמד במהירות לשתף איתם פעולה, העולם כפי שהכרנו  לא יוכל להתקיים עוד.

זליגובסקי, ילידת 1966 ותושבת הרצליה, לא חלמה להיות סופרת. "ביום בו השתחררתי מהצבא נרשמתי ללימודי משפטים. אבא שלי עמד על כך. הוא ואמא שלי כמו פולנים טובים התעקשו שיהיה לי מקצוע. הייתי צמאה ללימודים. בצבא הייתי פקידה והרגשתי שהמוח שלי התייבש. אז ממש ביום האחרון בצבא כבר התחלתי ללמוד".

דניאלה זליגובסקי. צילום: עזרא לוי

ובכל זאת איך את, שלמדת בתלמה ילין, סופרת ותסריטאית ובעלת סטודיו לקרמיקה, אשה כל כך יצירתית, מוצאת את עצמך עובדת כעו"ד, מקצוע שמשדר משהו קר ומחושב?
"אני לא מתחרטת שלמדתי משפטים. בתקופת הלימודים הכרתי את בעלי הראשון (העיתונאי בן כספית, מ.ב.ג), ובנוסף לכך כשהייתי צריכה להתפרנס עסקתי בזה, אבל את צודקת. לא הייתי טובה. זה מקצוע שמשפיע על בעליו, מקצוע שהופך אותך לתוקפני. אתה הולך לריב בשכר בשביל מישהו אחר. העבודה שיעממה אותי וגם הרגשתי לא נעים. למשל כשהייתי צריכה לייצג את הבנק מול לקוח שחייב כסף, הייתי לטובת הלקוח. ריחמתי עליו. הדבר הראשון שעשיתי כשיכולתי להרשות לעצמי זה להפסיק לעבוד בזה ולפתוח סטודיו משלי עם עבודות הקרמיקה שאני מכינה".

איך שרדת את תקופת הלימודים?
"הלימודים לא קשים באמת. תמיד היינו צוחקים שגם אם יקשרו חמור ליד הפקולטה הוא ייצא עם תואר, אבל עד היום אין לי משג איך עברתי את בחינות הלשכה. לדעתי פשוט ריחמו עלי".

מתי הבנת בעצם שאת רוצה להיות סופרת?
"אבא שלי תמיד אמר לי שאני צריכה לכתוב. הוא ניסה לעודד אותי ככל יכולתו, הבטיח לתמוך כלכלית, ובאמת כתבתי ואיירתי ספר ילדים שגנזתי, הדבר פשוט לא יצא.  כשהוא נפטר לפני עשר שנים, ישבנו בשבעה, ופתאום, גיורא בן דוד שלי התיישב לידי והציע לי לכתוב ספר על הסדרות שהוא כותב. זה היה מוזר כי לא סיפרתי לו מעולם שאני רוצה או מנסה לכתוב. הוא לא ידע שאבא שלי רצה מאד שאהיה סופרת. הרגשתי שזה סמלי, לקבל הצעה כזו משום מקום דווקא בשבעה.

"לגיורא יש יכולת מדהימה לזהות פוטנציאל אצל אנשים אחרים. לא רק איתי, אלא גם עם שחקנים, מעוז זהבי ועד ליבי רן. כולם התחילו אצלו. כמובן שהסכמתי וביקשתי להיכנס גם לתוכן של הסדרות, לא רק של הספרים והוא הסכים. רק חבל לי שכל זה לא קרה כשאבא שלי היה בחיים ויכול היה לראות את זה מתרחש. זה היה גורם לו לאושר לראות אותי מצליחה כסופרת".

אמא ציירת, אחות אשת תקשורת ושחקנית (דפנה שפיגלמן), דוד דן חמיצר הגדול, בן הדוד גיורא חמיצר. איך זה לגדול במשפחה כזו?
"הייתה לי ילדות מאושרת, כולם במשפחה מאד יצירתיים, כותבים, מציירים, רוקדים. תמיד המפגשים המשפחתיים היו מלאים שמחה, מסיבות, ריקודים ושירים, וגיורא הוא השוס במשפחה. בחתונה שלו הוא עשה לכולם הפנינג מטורף ובלתי נשכח, שבוע ימים בטוסקנה. חוויה בלתי נשכחת".

איך העבודה מול גיורא ? לא מלחיץ לעבוד מול גאון?
"בעבודה על הספרים שלי הוא שחרר אותי לגמרי. בסדרות גיורא מחליט, נקודה. הוא מקשיב לי, שוקל את ההצעות אבל לרוב עושה מה שחשב מלכתחילה. לפעמים יש מקרים בהם סוף של פרק שנגמר בצורה מפתיעה במיוחד, גורם לבעיות קשות להמשך העלילה אבל הוא רגוע. גם אם הוא לא חשב על ההמשך הוא תמיד אומר "אני אחשוב על זה כבר אחר כך".

ספרה החדש של דניאלה זליגובסקי. צילום: עזרא לוי

בספר החדש זו פעם ראשונה שאת כותבת משהו עצמאי משלך שלא קשור לסדרות של גיורא. איך בכלל חשבתי לכתוב ספר על פוקימונים בישראל ?
"זו לא הייתה יוזמה שלי. פנו אלי מהוצאת כנרת וביקשו ממני לכתוב ספר על פוקימונים. עוד לפני שהספיקו לסיים את המשפט כבר השבתי בחיוב, כיוון שאני מאד מחוברת לנושא הפוקימונים. גם דרך הבן הבכור שלי שהיום כבר בן 22 שהיה לו את אוסף הפוקימונים הכי אדיר שהיה אי פעם, וגם
עם הבן הנוסף אייל. בהוצאה הקצו לי חודש לכתיבת הספר. הבטחתי להם שהוא יהיה מוכן באוגוסט, כי את חודש יולי הקדשתי לכתיבת ספר של "שכונה". הייתי בחופשה ביוון ולכל אורכה ישבתי וכתבתי".

כתבת שני ספרי נוער בחודשיים? איך כותבים ספר בחודש ? כסופרת זו נראית לי משימה בלתי אפשרית. הספר מעולה, לא הייתי מתארת לעצמי שהוא נכתב בחודש.
"כזו אני. עובדת מאד מהר. דבר טוב אחד יצא לי מהמפקד המניאק שהיה לי בצבא: הוא הכריח אותי לעבור קורס הדפסה והושיב אותי יום-יום להדפיס עד שהפכתי לקלדנית מהירה. אני מקלידה במהירות אדירה. כל מה שצריך זה פשוט לעבוד קשה. לשבת מהבוקר עד הערב ולכתוב. על העלילה חשבתי ביום אחד. מהרגע שהכנתי שלד וכתבתי בראשי פרקים מה אני רוצה שיקרה בכל פרק, הכל כבר רץ, ואני פשוט כותבת. לא קמה מהכסא שעות ארוכות".

מה יש לך להגיד לכל המבקרים של סוג הספרות הזו שטוענים שזו למעשה לא ספרות אמתית, אלא ספרות רדודה, שטוחה כמו פלקט?
"אני יודעת שאני נותנת מוצר ברמה טובה מאד. אני לא ממחזרת עלילות ולא חוזרת על תכנים של סדרות. אני משקיעה המון מחשבה בעלילה ובדיאלוגים, אבל כמו שאני שופטת כתיבה של אחרים ולפעמים קוטלת ספרים של אחרים, אני מוכנה לקבל כל ביקורת שכותבים עלי.  אני מאד מאוכזבת מרמת הכתיבה של ספרים רבים שקראתי".

איזה ספר אכזב אותך לאחרונה במיוחד ?
"הדוגמה הכי טובה זה "האי של סופיה" שכתבה ויקטוריה היסלופ. ספר שיש בו עלילה אבל הסופרת התעצלה לכתוב אותו, אין בשר, הדמויות דלות. אני קוראת הרבה ואוהבת כל ז'אנר בתנאי שהוא  כתוב טוב".

את כותבת מאד מדויק ספרים לנוער ונראה שאת שולטת היטב בשפה שלהם, בנושאים שמעסיקים אותם. מבינה היטב כיצד הם מדברים. איך כאישה מבוגרת את מצליחה לעשות את החיבור הזה?
"את גם סופרת נוער, את יודעת שחייבים להישאר מחוברים אם רוצים לכתוב להם. יש לי ילדים בגיל ההתבגרות, אני מקשיבה לשיחות שלהם, קוראת דברים שהם כותבים. המבוגרים אולי לא מבינים את השפה של הנוער אבל הנוער מבין היטב את השפה שלנו. כשאני כותבת אני מכבדת אותם, לא צריכה לכתוב בשפה נמוכה. בזמנו האקס שלי, בן כספית , אמר לי שאני מקור בלתי נדלה למידע בלתי נחוץ וזה נכון. אני לא מבינה בפוליטיקה, לא זוכרת מי השר של מה ולא זוכרת מושגים בגאוגרפיה, אין לי מושג אף פעם איך אני חוזרת הביתה. אבל הארי פוטר זה התנ"ך שלי. תשאלי אותי שאלות על פארק היורה – אני אלופה, יכולה לרדת לרזולוציות נדירות. עמוק בפנים אני עדיין מרגישה חלק מהנוער, גם מהנוער של היום".

דניאלה זליגובסקי. צילום: עזרא לוי

איך היחסים בינך לבין בן כספית? גרתם יחד שני כותבים תחת אותה קורת גג. היו לכם שיחות על כתיבה ? טיפים שהוא נתן לך?
"נפרדנו בטוב ואנחנו חברים טובים עד היום. הדבר הראשון שאני קוראת בעיתון זה את הטור שלו, הוא ישר כמו פלס, מאד מוסרי. כל מילה שהוא כותב בעיתון נכונה. זה הקשר היחיד בין הכתיבה שלי לכתיבה שלו.  לא זכור לי ששוחחנו על כתיבה. כל מה שאני למדתי על כתיבה זה מספרים שקראתי. וזה הטיפ שלי תמיד לכל מי שרוצה לכתוב – שבו ותקראו המון המון ספרים".

הספרים שלך מגיעים לקהל היעד בגיל מאד פגיע בו האישיות של הילדים עוברת מהפכים ומתעצבת. חשוב לך לחנך אותם? להעביר מסרים שחשובים לך?
"אני לא מנסה לחנך את הנוער אבל כן חשוב לי להעביר את המסר שיש מגוון רחב של בני אדם בעולם וכולם שווים. בספר החדש "אחוות המאמנים" יש דמות של ילד ערבי ישראלי, והיה חשוב לי שהיחס כלפיו יהיה שווה לכולם. כך גם עם דמותו של ילד דתי. מדובר בשני ילדים שנמנעתי מלכתוב אותם עם סטיגמות. יש גיוון בחברה הישראלית וזה צריך לבוא לידי ביטוי גם בספרות.
"קרה משהו לערכים של הנוער. אני גדלתי בסביון וכשהייתי צעירה התביישתי בזה ובעושר. כשהיינו יוצאים לטיולים בתנועת הנוער ושאלו אותי ואת החברות שלי איפה אנחנו גרות, שיקרנו שאנחנו מפתח תקווה, כי לא רצינו להשוויץ. היום המצב הוא הפוך, בני נוער רבים וגם מבוגרים רוצים להשוויץ במה שיש להם, תרבות האינסטגרם והפייסבוק, בזבזנות מטורפת. אז זה מפריע לי והכנסתי ב"שכונה" את הנושא הזה".

מה דעתך על מצב הסופרים בישראל של שנת 2017?
"אני מניחה שחלק גדול מהסופרים בישראל יכלו להתפרנס הרבה יותר טוב לו היו מפרסמים את הספרים שלהם בחו"ל. הבעיה בישראל מאד פשוטה: יוצאים כאן יותר מדי ספרים, ספרי מקור וספרים מתורגמים והקהל מאד קטן. בנוסף לזה הנוער היום כמעט ולא קורא ספרים".

מדכא קצת. אז מה הטריגר שלך לכתוב לנוער אם הנוער לא קורא ספרים?
"זאת הפרנסה שלי. משלמים לי על מנת לכתוב ספר, ואני יודעת שיש ציפייה מאד גדולה לספרים הבאים. יש לוחות זמנים. אז למרות הכל הספרים שאני כותבת נמכרים היטב, "שכונה" נכנס גם למצעד הספרים ולמומלצי  משרד החינוך, בני נוער מכינים בבית הספר עבודות על הספרים שלי".

ולמרות שאת תסריטאית בסדרות הכי מדוברות, הספרים שלך נמכרים במאות אלפי עותקים ואת מחוברת מאד לעולם הנוער, כשחיפשתי עליך מידע גיליתי שכמעט ואין לך נוכחות ברשות החברתיות.
"כזו אני. לא הצלחתי להתחבר לעולם הזה של הפייסבוק והאינסטגרם. אני מאד טכנולוגית ומבינה את הכוח של הרשתות החברתיות, אבל לא מוצאת עניין בלעקוב אחר אנשים דרך המחשב ולפרסם דברים אישיים על חיי בפני כולם. זאת לא אני. ניסיתי. חיפוש בגוגל יעלה באמת רק מידע על הספרים, אבל פתחתי עמוד רשמי וכל ילד שפונה אלי דרכו אני עונה לו באופן אישי. חשוב לי מאד לשמור על קשר עם הקוראים שלי".

מה התוכניות לעתיד?
"אני רוצה לכתוב את ההמשך ל"אחוות המאמנים" ויש פרויקט נוסף של גיורא חמיצר שנמצא בקנה. יש למה לחכות".

ביקורת

כשפיקאצ'ו וג'יגליפאף מתחבאים מאחורי הספה

הספר ראשון בסדרה מספר על אייל בן ה-13 שהחופש הגדול אצלו התחיל בצורה הכי מרגיזה שיכולה להיות כשהוא נאלץ לחלוק את חדרו עם בן דודו המעצבן והמתנשא שהגיע מאנגליה. בשעה שתים בלילה הוא מתעורר ובדרכו למטבח לשתות מים מגלה פוקימון אמיתי מאחורי הספה!

בפתיחה אנו עדים למפגש דרמטי בין פרופסור סמיואל לברונית גרישאם. שניהם מוטרדים מהפעילות האחרונה שהתרחשה בישראל וממתינים לכינוס הבא במועצה עם סוד גדול באמתחתם. אז מי אלו הזרים אשר עוקבים אחר אייל וחבריו? מי רודף אחריהם ומהו רצונו האמיתי?  מהו מבצע פוקימון גו? והאם אייל הוא למעשה מאמן פוקימון טבעי בנשמתו?
ספר מהנה ביותר להעביר אתו את ימי החופש הגדול הלוהטים בין משחקי המחשב ולרביצה מול הטלוויזיה. האחיינים שלי היו מאושרים עד הגג כשקיבלו את הספר במתנה.

אחות המאמנים – מעבר למציאות. מאת דניאלה זליגובסקי, הוצאת כנרת. מיועד לבני 8 עד 13