היא עלתה מהודו לפני 37 שנים עם שני ילדים לארץ והגשימה את החלום של אמה, שאחד מילדיה יגור בישראל. היא גרה כבר 25 שנה בהרצליה פיתוח ומצהירה שאין כמו ישראל והישראלים. היא למדה לבשל כשהפליגה בים עם בעלה שהיה רב חובל ואת החלום להיות בעלת מסעדה היא ניסתה להגשים כשפתחה מזנון צמחוני קטן בתל אביב בשם איצ'יקידנה, שלא צלח. אבל היא לא התייאשה ופתחה מסעדה שהפכה עם השנים לרשת מסעדות הודיות מצליחה שבשיאה מנתה שבעה סניפים ברחבי הארץ, מאילת ועד טבריה. היום היא בעלת אחת מרשתות המסעדות הוותיקות והמצליחות בישראל – טנדורי – שחוגגת 35 שנה ושאותה פקדו ופוקדים עד היום אנשים חשובים ומוכרים בישראל ובחו"ל. אבל היא לא רק מסעדנית ושפית, אלא גם שגרירה לא רשמית של הודו בישראל ושל ישראל בהודו. ועוד דבר שלא ידעתם על רינה פושקרנה – היא רקדנית די טובה, החלום שלה מאז שהיתה נערה הוא להיות שחקנית בבוליווד, ויש לה עוד הרבה תוכניות להמשך.
איך התחילה האהבה שלך לבישול שהביאה אותך להיות מסעדנית ושפית?
"האמת היא שזה לא היה חלום שלי בגיל צעיר, אבל זו כנראה הקארמה שלי. נולדתי בניו-דלהי לאם יהודייה ולאב הודי ששירת כקצין בכיר בצבא ההודי. מתוקף עבודתו של אבי נדדה המשפחה ברחבי הודו וכך זכיתי להכיר מקרוב את המאכלים האופייניים לכל מחוז והטעמים העשירים תמיד הסעירו אותי. גדלתי בבית אמיד. היו לנו עשרה משרתים ואמא שלי לא בישלה אף פעם. היה לנו טבח ועוזר טבח, היה לנו גם גנן ונהג. הייתי מאוד מפונקת. היתה לי ילדות טובה ולא תמיד היה מאוד שמח בבית אבל היה מאוד מעניין".
אז איך בכל זאת התחלת לבשל?
"ההיכרות הראשונה שלי עם הבישול היתה לאחר נישואיי לבעלי וינוד בגיל 16. כשהתחתנתי לא ידעתי אפילו להכין תה. וינוד עבד כרב חובל ובמשך תשע שנים היינו עשרה חודשים בהפלגות בים ורק חודשיים בבית. היה לי מאוד משעמם ולא היו לי חברים על האניות. לא דיברו איתי כי הייתי אשתו של רב החובל וגם הייתי מאוד צעירה. מצאתי את החברים שלי במטבח. כל שנה היה צוות אחר ממדינה ותרבות אחרת, שהביא איתו גם את האוכל המסורתי שלו. זה איפשר לי להכיר וללמוד על סוגי אוכל מכל העולם: איטלקי, סיני, הודי, אינדונזי, אוכל מהונדורס. בהמשך גם למדתי מחמותי את רזי הבישול ההודי ומסבתי על המטבח העיראקי. בתקופה שהייתי על האניות ונחשפתי לאוכל מכל העולם, התחלתי לחלום על מסעדה משלי והגשמתי את החלום כשעלינו לארץ".
להגשים לאמא של החלום
מתי עלית לארץ?
"בשנת 82', כשהייתי בת 23. עליתי לארץ עם בעלי ושני ילדינו, סרינה וקונאל. לאמא שלי, יהודייה שנולדה בעיראק, היה חלום שאחד הילדים שלה יחיה בישראל. כשהילדים נולדו לא יכולתי ממש להצטרף לבעלי להפלגות וחשבנו לעשות משהו ביחד. אמא שלי שאלה 'למה שלא תגורו בישראל?'. היינו כאן פעם אחת עם האנייה ואהבנו מאוד את המקום, וכך החלטנו לעלות ארצה וגם להגשים לאמא שלי את החלום. עד היום אני אומרת שזה המקום הכי טוב בעולם ואין כמו הישראלים. אנשים נחמדים, מבחוץ הם קשים אבל הלב הוא לב טוב, ואין כמו ישראל. יש לי אחות תאומה, שלושה אחים ובת דודה שממש גדלה איתנו והיא כמו אחות שלי. חוץ מאחותי הגדולה שחיה כאן שלוש שנים, עברה לאנגליה ולפני חמש שנים חזרה לישראל, כל האחים שלי גרים בחו"ל. אחותי התאומה גרה בארה"ב, אחות אחת באנגליה, בת הדודה גרה באוסטרליה ואח שלי, שהיה גם רב חובל על אוניה, גר בסינגפור. ההורים שלי לא עלו לארץ, אבל אמא שלי קבורה בהרצליה. זה מה שהיא ביקשה. אני הודית בלב ונושמת את הודו כל יום ואני אמות הודית, אבל הודית ישראלית".
רינה פושקרנה. צילום שירן כרמל
ואחרי שעליתם, מה קרה עם החלום שלך לפתוח מסעדה משלך?
"בחצי שנה הראשונה גרנו בראשון לציון, ואז עברנו לאזור הלונדון מיניסטור בתל אביב, שם פתחתי מזנון קטן וצמחוני בשם איצ'יקידנה שבו הכנתי אוכל רחוב הודי. ככה התחיל הסיפור של האוכל ההודי בארץ. העסק לא הצליח כי הישראלים לא אהבו אוכל צמחוני אז ולא ידעו מה זה אוכל הודי בכלל. בגלל הלבוש ההודי המסורתי שלי אנשים חשבו שנפלתי מהשמיים. הייתי כבר ממש על המזוודות לחזור להודו. לא ידענו מה אנחנו עושים כי אף אחד לא אהב את האוכל. אז פניתי לבעלי וביקשתי ממנו שניתן לזה עוד צ'אנס, אבל עם אוכל בשרי. ואז פתחתי את טנדורי בשנת 1984 בכיכר דיזנגוף בתל אביב. אחרי עשרה חודשים שעלינו לארץ ואיצ'יקידנה לא צלחה בעלי חזר לים ולהפלגות לכמה חודשים, ובכסף שהרוויח פתחנו את טנדורי והשנה אנחנו חוגגים 35 שנה למסעדה בתל אביב. ראיתי את המזרקה הראשונה, אחרי זה את המזרקה של אגם ועכשיו הכיכר חזרה למה שהיה פעם. במשך עשר שנים גרנו בתל אביב וברמת גן ולפני 25 שנים קנינו בית בהרצליה פיתוח. בניתי בהרצליה פיתוח עוד מסעדה של טנדורי כי מאוד אהבתי את הסביבה ואז לא היו שם עוד מסעדות, אולי דוכן פלאפל. אפילו לא היה שם לרחוב. בכל פתיחה של מסעדה שלי, ופתחתי שמונה מסעדות, היו מגיעים זובין מהטה ואייבי נתן ועושים את הפתיחה. ב-1991, כשפתחתי את המסעדה בהרצליה פיתוח, כולם שאלו אותי 'איך את הולכת למלא את המקום הזה? אין פה אנשים'. הם היו מאוד מודאגים. באותה שנה פתחתי גם מסעדה הודית כשרה בירושלים – קוהינור. זו היתה המסעדה ההודית הכשרה הראשונה בעולם. היום נשארו רק שתי מסעדות – בהרצליה פיתוח ובתל אביב. זה סיפור החיים שלי, עלינו לפה ובנינו את העסקים בלי עזרה של אף אחד, בלי שותפים, נפלו ועמדנו בחזרה".
35 שנים בעסקי המסעדות. לא נמאס?
"אני אוהבת את העבודה שלי ואני באה כל בוקר בשעה 8:30 שמחה למסעדה בתל אביב ובערב למסעדה בהרצליה. עכשיו אני יותר עובדת על הרטבים ולא על הסרוויס. אני גם בונה תפריטים חדשים. גם הבן שלי ובעלי מגיעים לשני הסניפים. אני מאוד נהנית מזה, אני נהנית לראות את האנשים שבאים למסעדה ולבשל בשבילם. אני נהנית גם להכין ולהסביר על האוכל ההודי ואעשה זאת עד יומי האחרון. זה סיפור שאנחנו חיים כל יום. היו לנו הרבה אתגרים כמו איך להביא אוכל אחר, איך למכור את זה ולא רק לבשל, איך להביא שפים מקצועיים מהודו מהיום הראשון. יש דור שלם שגדל על האוכל שלי והיום יש יותר ביקוש לאוכל הודי, אבל עד שזה הגיע לזה זה לקח זמן. זה התחיל כשאנשים נסעו לכל העולם".
היו לך עוד עסקים מלבד המסעדות של טנדורי?
"ב-2003 הקמנו את המפעל שלנו בשם פרסקו וייצרנו אוכל מצונן סיני, הודי ואיטלקי, שנמכר בסופרים בכל העולם. כל יום ייצרתי 1,000 ליטר של צ'יקן טיקה. גם לבסיסי צה"ל בישלתי משנת 2003 עד 2008. הייתי מכינה את האוכל לטיסות של אל-על, אייר אינדיה ואייר קוריאה. לא הצלחתי עם המפעל ונפלתי בגדול בגלל העלויות הכבדות, צריך כיסים מאוד עמוקים בשביל להעסיק 200 עובדים. הקדמתי את זמני בעניין הזה, היום יש לזה יותר ביקוש, אבל את זה אעשה כנראה בגלגול הבא. היו לי גם שבעה סניפים של רשת של אוכל מהיר שנקראה ניו דלהי. לפני 15 שנה פתחתי גם מסעדה תאילנדית בשם קוקונאט, על יד טנדורי בהרצליה, וגם פתחתי מסעדת דגים שקראו לה אטלנטיס ובניתי ממש אוניה במסעדה בהרצליה פיתוח ועבד שם שף מישלן מצרפת. פעם היה קל להביא כוח אדם מהודו, היום זה מאוד קשה. אני בעסק של המסעדנות כי כבר יש לי מסעדות ואני כבר בתוך זה וזה העולם שלי והחיים שלי, אבל אם יציעו לי לפתוח מסעדה חדשה או אם מישהו ישאל אם כדאי לו לפתוח מסעדה, אני אגיד לא כי מאוד קשה היום לעשות כסף במסעדות. עדיף לעבוד בשביל מישהו וליהנות מהחיים".
מסעדת טנדורי
ניסית גם עסקים שהם לא בתחום המזון.
"נכון, לפני 15 שנה פתחתי בוטיק של בגדי מעצבים גדולים מהודו עם חברת ילדות בכיכר טיראן בהרצליה פיתוח בשם ReenaPushkarna. באותו הזמן הישראלים קנו יותר דברים זולים מבזארים. כשהייתי בחנות מכרנו הרבה ומתי שלא – לא מכרנו הרבה. אחרי כשנה הפסדנו הרבה כסף וסגרנו. לא הרבה אנשים זכו ליהנות מחיים כאלה. עבדנו מאוד קשה אבל גם הכרתי על הדרך אנשים מכל העולם ומה שרציתי לעשות עשיתי".
גם הילדים שלך השתלבו בעסק המשפחתי?
"הילדים שלי גדלו במסעדה הזאת וזה נתן להם את הבסיס לאהבה שלהם לאוכל וליחסים שלהם עם אנשים. הבת גרה בסינגפור והיא בעסקי המדיה, אמנם היא לא עוסקת בזה אבל היא מבינה בתחום. הבן שלי למד בישול בשווייץ והיו לו מסעדות שלו בסינגפור. הוא חזר לארץ והוא בעסק המשפחתי, זה הדור הבא של טנדורי".
רוצים להישאר מעודכנים?
עם הזוג נתניהו בהודו
לא רק שידוענים ביקרו ומבקרים במסעדה שלך, יצא לך גם לייצג את ישראל כשגרירה לא רשמית בהודו.
"בשנת 2003 הצטרפתי למשלחת של ראש הממשלה אריק שרון להודו. אני זוכרת שאמרתי שאם אמא שלי היתה בחיים, היא היתה מחלקת סוכריות בכל הודו. זה לא רק שהבת שלה עלתה לישראל אלא היא באה לבקר בהודו עם ראש הממשלה של ישראל. שרון גם פגש את אבא שלי וזה היה ממש כבוד גדול. לפני שנה נסעתי עם המשלחת של ביבי ושרה נתניהו להודו וזה היה ממש כבוד גדול. קיבלו אותם כמו מלך ומלכה בהודו. נתניהו הבטיח לי לפני 15 שנים שכשהוא יהיה ראש הממשלה וייסע להודו, הוא יזמין אותי לבוא איתו, כמו ששרון עשה, והוא עמד בהבטחה. הצטרפתי למשלחת לא רק כישראלית ממוצא הודי אלא גם בתור שפית ובתור אחת שעוסקת בבישול של אוכל הודי ובתרבות ההודית. הייתי ממש על תקן שגרירה אמיתית".
פושקרנה עם בני הזוג נתניהו וראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי. צילום אבי אוחיון
והיית גם בביקור הגומלין.
"כשראש הממשלה ההודי ביקר בישראל ביוני האחרון הוזמנתי לבשל עבורם במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור. זה היה בשבילי כבוד מאוד גדול. בישלתי עבור שני ראשי ממשלה, עבור אחד במקום שבו נולדתי ועבור השני במקום שבו אני חיה עכשיו. המולדת של אבא והמולדת של אמא. בפגישה של נתניהו עם ראש ממשלת הודו בישראל הוא סיפר שהדייט הראשון שלו עם שרה היה אצלי במסעדה בתל אביב, וזה היה מאוד מוצלח. הוא ממש שבה את לבם של ההודים. לימים נודע לנו שגם הסכמי אוסלו החלו בטנדורי תל אביב, הפגישה הראשונה של הנורווגים, הפלסטינים והישראלים, לפני שהם יצאו לאוסלו היתה אצלנו במסעדה. יוסי ביילין אף כתב על כך בספרו. פונים אלי גם הרבה צעירים שנוסעים להודו ומבקשים עצות וגם אנשי עסקים הודים וישראלים ואני מייעצת בשמחה".
יש פרויקטים חדשים באופק?
"אני מתכוונת להעביר סדנאות בישול בכל יום ראשון במסעדה בהרצליה פיתוח ואני מתכננת ליין של תבלינים שלי שאני אביא מהודו ואמכור במסעדה. אני עכשיו כותבת ספר עם מתכונים שלי שילווה בסיפורים מיוחדים ואנקדוטות מעניינות ואני מקווה להוציא אותו עוד השנה. כבר אספתי יותר מ-160 מתכונים. אני נהנית לבשל גם אוכל איטלקי, עיראקי ועד היום אני לומדת מהשפים שעובדים אצלי במסעדות על האוכל ההודי וגם מלמדת אותם. ביום שנדע הכל זה יהיה הסוף. כל יום לומדים משהו חדש. אני עובדת עכשיו על קידום תוכנית טלוויזיה שבה אני מסתובבת בשווקים השונים ברחבי הודו ודרך האוכל מציגה את התרבות. כל שוק בכל עיר זה משהו אחר. אני רוצה לחזור ולבקר במקומות מהילדות שלי וגם לבוליווד".
מה החלום שלך?
"היה לי חלום בילדות להיות שחקנית בבוליווד ועד היום אני חולמת. לעולם לא מאוחר מדי. עשו לי שידוך והתחתנתי אז לא הספקתי להגשים את החלום הזה. היום רואים אותי רוקדת לצלילי שירים הודים וחושבים מי זאת הרינה הזאת ונדהמים שאני יודעת לרקוד. בלבי, אני עדיין ילדה בנשמתי".
הישארו מעודכנים בכל הסיפורים החמים בהרצליה:
תגובות