ביום רביעי התכנסו תושבי שכונת יד התשעה בהרצליה במתנ"ס וצפו בסרט תיעודי שנעשה על השכונה. באירוע התקיימה גם הופעה מרגשת של הזמר מאיר אלפי שגדל בשכונה, ושר מחרוזת שירים מיוחדת שהורכבה משירים של כמה עדות. ב-30 בינואר יציינו תושבי השכונה יום הולדת 60 לשכונה באירוע שיתקיים במתנ"ס ואותו ינחה שדר הרדיו והזמר יוסי עידן שגדל בשכונה. תהיה מצגת על תשעת הרוגי מלכות ותושבי השכונה יעלו לבמה לספר את סיפורם האישי על השכונה מהקמתה ועד היום.
הסרט, המורכב משני חלקים שאורך כל אחד מהם הוא כרבע שעה, הוא פרי יוזמת מתנ"ס השכונה שאת עשייתו ריכזה נאוה דנון, רכזת גיל שלישי ותרבות במתנ"ס. ד”ר רבקה הלל לביאן, ראש החוג לתואר שני בחינוך מיוחד במכללת לוינסקי, היא שערכה את הראיונות עם התושבים וצילמה את הסרט. חלקו הראשון, שבו התושבים מתארים את המקומות שמהם הם באו ועל החוויה של ההגעה לארץ, נוצר עבור אירוע יום העלייה, שהוא פרויקט של משרד הקליטה שמציין ברשויות את כל העליות והתרומה שלהן למדינה. החלק השני נוצר בעקבות חגיגות ה-60 שנה לשכונה והוא מספר על החיים בה בתקופות השונות. את חלקו הראשון של הסרט ערכה נדין כהן ואת השני ערך אלון שוורץ.
השכונה שממוקמת בצפון-מזרח הרצליה נקראת יד התשעה על שמם של תשעה יהודים מבצרה שבעיראק שהואשמו בריגול לטובת ישראל ונתלו בפומבי ב-27 בינואר 1969. שם השכונה מוכר יותר בשם שביב והוא נגזר משמו של השבט הבדואי שובקי שישב בשטח השכונה לפני מלחמת העצמאות. שכונת יד התשעה הוקמה בסוף שנות ה-50 על שרידי מעברת שובקי. השכונה הוקמה למען עולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה, שעלו באותן שנים לישראל. לשכונה הגיעו מאוחר יותר גם עולים מטורקיה, אתיופיה, ברית המועצות לשעבר ועולים רבים מתימן. היום מונה השכונה 1,400 בתי אב, כ-7,000 תושבים.
ילדים משחקים ב"אוטובוס" בשכונת יד התשעה. צילום: באדיבות בית ראשונים – המוזיאון והארכיון לתולדות הרצליה
שכונת יד התשעה. צילום: באדיבות בית ראשונים – המוזיאון והארכיון לתולדות הרצליה
התושבים מספרים שמעברת שובקי היתה איפה שנמצא היום רחוב זיסו. הם גרו שם ללא חשמל והיה פחון סמוך לצריפים שבו היו שירותים שלא פעם נראו שם עכברושים. הם סבלו מפשפשים שהיו בצריפים. היו בשכונה מיץ מאכער, לידו היו אטליז, מכולת, מוכר חלב וחנות ירקות ודגים חיים של משפחת אלפנדרי. אחת התושבות מספרת כי בעל החנות דגים היה מחליף בכל יום שישי את המים באקווריום של הדגים למים נקיים והילדים מהשכונה היו לובשים בגד ים והולכים לרחוץ שם, כמו בבריכה. עולה מטורקיה היה עובר עם עגלה רתומה לסוס ומכר טורשידן – כרוב כבוש. אחד התושבים מספר שהחיים במעברה היו ממש כמו בשיר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" ושכולם אהבו אחד את השני בלי קשר לעדה והיו חיי שכנות טובים וקרובים. בסרט משתתפים תושבי השכונה שעלו לארץ ממגוון מדינות, בהן פולין, טורקיה, עיראק, מרוקו וגם אתיופיה ואוזבקיסטן.
גן ילדים בשכונת יד התשעה. צילום: באדיבות בית ראשונים – המוזיאון והארכיון לתולדות הרצליה
שכונת יד התשעה. צילום: באדיבות בית ראשונים – המוזיאון והארכיון לתולדות הרצליה
"פנו אלי מהמתנ"ס של יד התשעה בעקבות הפרויקט שעשיתי בנחלת עדה, תערוכת צילומים שבה הוצגו ותיקי השכונה וסרט שבו ראיינתי אותם", מספרת יוצרת הסרט הלל לביאן, "המתנ"ס של יד התשעה חיבר אותי לאנשים שראיינתי וצילמתי לסרט על השכונה. היו פה עולים ממקומות רבים ושונים יחסית לנחלת עדה, ששם כולם עלו מתימן".
במשך כמה זמן ערכת את הראיונות ומתי?
"לפני כשנה התחלתי את הראיונות וערכתי אותם במשך כמה חודשים".
יש לך רקע בעריכת ראיונות עם עולים?
"אני באה ממחקר נרטיבי, שזה מחקר שמתבסס על סיפורי חיים, ואני עוסקת בזה כבר 15 שנה. אני חוקרת באקדמיה ומלמדת מחקר נרטיבי. זה תחום שמאוד מעניין אותי כי גם אפשר ללמוד מזה וזה גם מרתק לשמוע אנשים, לאו דווקא עולים. ראיינתי אנשים שונים וגם עולים".
איך הגעת לעשות סרטים?
"למדתי וידאותרפיה באוניברסיטת תל אביב, חלק מלימודי המשך של עבודה סוציאלית, וראיתי את הכוח של הווידאו והתחלתי לפני שלוש שנים לשלב את זה בראיונות שערכתי, שקודם לכן הקלטתי רק שמע. יצרתי מהראיונות סרטים ואני חושבת שהפן הוויזואלי, במיוחד בימינו, הוא מאוד קשור והוא מאפשר באמת לשמוע את הקולות, לא רק לקרוא אותם ולראות את האנשים עצמם מדברים על החיים שלהם זה נשמע אחרת מאשר להקליט את קולם בלבד".
ד"ר רבקה הלל לביאן, צילום: דקלה פרייברג רחמים
זה לא פוגע באינטימיות כשיש מצלמת וידאו?
"זה נורא תלוי באווירה שאתה יוצר. צריך לדעת באמת להקשיב ולשמוע אותם ולא לבוא כדי לשמוע את מה שאנחנו רוצים לשמוע. אנשים בסך הכל רוצים להשמיע והם מהר מאוד מתעלמים מהמצלמה, לא ראיתי שהיא מהווה קושי".
איך היה שיתוף הפעולה מצד המרואיינים?
"מדהים, אנשים מאוד משתפי פעולה ומאוד רוצים לעזור, להתראיין ולהשמיע. אנשים מאוד חמים ומאוד נהניתי. הם גם בגילאים שונים, שמעתי על השכונה ועל החיים שלהם.
איזה מהראיונות מאוד נגע ללבך?
"היו שם כמה, אם נזכיר שניים אז יש את לובה שהיא ניצולת שואה ויש לה סיפור חיים מעניין ויש את חיה. היא היתה ילדה שעלתה ממרוקו דרך צרפת וההורים שלה עלו לארץ והשאירו אותה שם בגלל שהייתה לה בעיה בגב, כי הוא היה שבור והיא היתה צריכה ריפוי. היא הגיעה רק אחרי שנתיים לארץ אחרי שעברה שיקום. כל הסיפורים היו מעניינים, אבל אלה השאירו עליי רושם במיוחד. גם הצעירים, הבחורה הצעירה שעלתה מארה"ב והבחור הצעיר שעלה מצרפת. הם מאוד להוטים להיות כאן ולשרת בצה"ל, והם השאירו משפחות מאחורה וכן עלו. זה מחמם את הלב".
מה למדת מהסרט? ואיך לדעתך הוא השפיע על התושבים?
"למדתי מהסרט גם על השכונה וגם על העליה. אני חושבת שבעצם זה שאתה פונה לתושבים, רוצה לשמוע את הסיפור שלהם ומשמיע את הקול שלהם זה לא מובן מאליו היום. כל אחד שקוע בעצמו ולתת את הבמה לאנשים ולהעלות את הסיפור שלהם, להקשיב שעתיים ואחר כך לראות את זה בסרט ביום העולה או בכל יום אחר. זה מעצים אותם וזה לימד אותי וזה בטח לימד את היתר".
יצא לך לעשות עוד פרויקטים כאלה?
"כן, למשל נשים יוצאות אתיופיה ברמלה, גם על סיפורי העלייה שלהם. מחקרים של סיפורי חיים עשיתי עוד קודם אבל לא עם סרטים".
למה חשוב לך לעשות גם סטילס וגם וידאו?
"קודם כל אני אוהבת צילום ויש משהו בסטילס שאין בווידאו ויש משהו בווידאו שאין בסטילס. אתה לומד מכל אחד מהם דברים אחרים שהם משלימים את הסיפור עצמו כי אנשים מדברים אז הסיפור שלהם זה מה שחשוב, אבל כשאתה רואה את זה גם בווידאו וגם בסטילס זה נותן איזו תמונה שמשלימה אחד את השני. חוץ מזה שלפעמים זה הולך לתערוכה כמו שהיה בנחלת עדה. לא ידעתי כאן אם זה ייצא. אני גם שולחת למרואיינים תמונה הרבה פעמים וגם את הסרטים, מעין מזכרת מהחוויה".
איך את מסכמת את החוויה של הראיונות עם תושבי השכונה?
"אני תמיד מאוד שמחה לשמוע אנשים. זה תמיד מרתק לשמוע סיפורי חיים של אנשים, אני מאוד נהניתי ולמדתי מזה הרבה ואני מקווה שגם הם".
הסרט על יד התשעה (שני חלקים):
כאמור, בסרט משתתפים תושבי השכונה שעלו ממדינות שונות ובתקופות שונות, את כולם תיעדה ד"ר הלל לביאן גם בתמונות: לובה טאובלר, בת 82, שהיא ניצולת שואה מפולין ועברה את המלחמה בפולין וברוסיה. היא היתה בת ארבע וחצי כשהתחילה המלחמה. לאחר המלחמה היא היתה במחנה עקורים בשטייר באוסטריה. היא למדה בבית יעקב ועלתה לארץ לשכונת יד התשעה שבה התגוררה עם אמה בצריף שוודי.
לובה טאובלר
חיה אוחיון שהיתה אמורה לעלות לארץ עם הוריה בשנת 49 ממרוקו דרך צרפת. בשל פציעה שהיתה לה בגב היא לא יכלה לעלות עמם ארצה. בעודה בת 4 בלבד הם נאלצו להשאיר אותה בצרפת והיא התגוררה במשך שנתיים בכנסייה. בשנת 51 היא עלתה לארץ.
חיה אוחיון
מזל מגור שעלתה בשנת 51 מבצרה שבעירק עם אבא שלה. אמא שלה, שהיתה עשירה מאוד ופחדה שיחרימו להם את הרכוש, לא רצתה לעלות לארץ על אף הניסיונות הרבים שלו לשכנע אותה. בסוף הוא לקח איתו את מזל ועלה עמה ארצה. האם נשארה בעיראק ומאז הם לא התראו. בסרט משתתפת גם בתה, אסנת שבתאי, שמספרת על החיים בשכונה.
מזל מגור ואסנת בתה
אסתריה כוכבה מוזס שעלתה מטורקיה בשנת 56 עם אחיה הגדול דרך עליית הנוער. היא הגיעה לקיבוץ לביא ושם, בעודה בת 14, הכירה את בעלה שהגיע מהודו וגם הוא בן 14. אחרי שהם התחתנו הם עברו לגור ביד התשעה והם חיו יחד 50 שנה עד שהוא נפטר.
אסתריה כוכבה מוזס
אריה וזהבה טבג'ה שעלו ב-1984 מאתיופיה במסע של שלושה שבועות ברגל עד סודן כשזהבה היתה בהיריון בחודש שמיני. הם ביקשו להגיע להרצליה בעקבות דוד של אריה שגר בעיר. הם התגוררו ברחוב עזרא הסופר בדירת שלושה חדרים וחצי כעשור.
אריה וזהבה טבג'ה
קטיה אגסי שעלתה מאוזבקיסטן בשנת 2006, שם עבדה כמנהלת עבודה במפעל טקסטיל. היא עלתה לישראל במסגרת תוכנית אולפן קיבוץ ולאחר מכן עברה לגור עם אחותה בהרצליה.
קטיה אגסי ובתה
רפאל בלאיס, בן 21, שעלה לארץ מורסאי שבצרפת לפני שלוש שנים עם גרעין צבר והתגייס כחייל בודד.
רפאל בלאיס
מיכל הוברט, בת 21, שעלתה לארץ מניו יורק לפני כשנתיים לבדה, התגייסה כחיילת בודדת והיא כיום קצינה בצבא.
מיכל הוברט
נינו חדד, שנולד בשנת 52 בארץ והתגורר עד גיל שנתיים בשכונה באוהלים.
נינו חדד
אלי צרפתי שנולד ב-1947 בטורקיה ועלה ב-1948 כשהיה בן 7 חודשים. תחילה הוא ומשפחתו הגיעו לבית ליד וגרו באוהלים במשך שנה ואז הגיעו למעברת שובקי. את אשתו רותי הוא הכיר בשנת 68 בהרצליה, כשהיתה בת 15.5 והוא היה בן 21.
אלי ורותי צרפתי
עליזה מנטין, בת 67, שהגיעה לשכונת שובקי עם סבא וסבתא שלה שאיתם גדלה בשנת 1958 כשהיתה בת 8. הם הגיעו בעקבות הדודה שלה שגרה בשביב. הם גרו בדירת חדר וחצי שבה היא מתגוררת עד היום לאחר שעבר שיפוץ. היא נשואה לפנחס מנטין, אמא לשישה ילדים וסבתא ל-12 נכדים.
עליזה מנטין
תגובות