"אתן תפסיקו לנסוע לטיולים בנחל דיר אל חושחוש", כתבתי בחלומי לאחת מבנות קבוצת הפייסבוק "אמהות מטיילות". בחלום, אגב, אף אחת לא הגיבה לי, שכן אם זה היה קורה במציאות, הייתי חווה מיד התקפה מילולית מכל מלחכות העלים שחיות מטיולי השבת שלהן.
למה חלמתי על הרגע הזה בו אני אומרת לכל האמהות שמרגישות שעליהן לבדר את הילד שלהן בכל שבת בטיול בנושא אחר? ובכן, כי לאורך החופש הגדול המשפט שהכי זורם אצלנו בבית הוא: "אמא, משעמם לי". "מה בא לך לעשות?" אני מיד שואלת אותו בפחד קיומי משל אמר לי שכרגע כורתים לו את יד ימין. "כלום", הוא עונה לי. אבל כלום זו לא אופציה עבורי, כי כלום אומר שאני לא מבדרת אותו מספיק כמו האמהות ההן, שלא כיף איתי, שהוא יגדל, ישב אצל הפסיכולוגית ויטנף על השעמום הגדול שהוא הרגיש כשגדל עם אמא משעממת שלא לקחה אותו להשתכשך במי הסחנה.
מיכל טראוריג צילום אלון גרובר
בתור אישה שחולקת משמורת עם בעלה לשעבר, יש לי שני סוגים של סופי שבוע. באחד הילד שלי נמצא אצל אביו ובשני הוא נמצא איתי. בשבתות שבן הוא איתי, ההתעסקות האובססיבית בפעילויות לשבת מתחילה כבר ביום ראשון. שכן הפחד מזה שלבן שלי יהיה חסך משבתות שכוללות האזנה למואזין לצד פכפוך נחלים והזעה בקו החזה ומטה תוך כדי התבוננות בשטיח כלניות בחור שאפילו הוויז לא מכיר, לא נותן לי מנוח. אני לא אתן שלבן שלי ישעמם. ובו ברגע שהוא אומר את צמד המילים הזה, הוא כאילו לחץ על כפתור הפעלה של צוות הווי ובידור שכולל, ובכן, אותי.
כשאני חושבת על עצמי בתור ילדה אני נזכרת באינספור מקרים בהם שיעמם לי. כשאמא שלי נחה את מנוחת הצהריים שלה או כשנסענו נסיעות ארוכות. בכל אלה הייתי משועממת והדבר הראשון שעשיתי כשהרגשתי כך הוא להפעיל את הדמיון. בנסיעות הייתי מנופפת למכוניות שלצידנו ומדמיינת על מה מדברים האנשים שיושבים בתוכה. ובזמן שעת מנוחת הצהריים של אמי הייתי ממציאה לעצמי משחקים בראש, משחקים שרק אני הבנתי איך משחקים אותם (וטוב שכך).
אז למה אני כל כך מפחדת מרגעי השעמום של הבן שלי? למה אני לא מצליחה להשתחרר מתחושת המועקה והביקורת העצמית על האמהות שלי כשהוא אומר את זה? קל, כמו כל רעה חולה בחיינו גם הפוביה הזו הגיעה מהרשתות החברתיות. "אמהות משקיעות", "אמהות אופות עוגות עם הילדים בשעות הפנאי", "אמהות מדביקות פייטים על בד", כל אלו הן רק חלק מקבוצות הפייסבוק בהן אני חברה וכל אלו מזינות את הפוביה הגדולה שלי משעמום. אני רואה אותן מבלות את ימיהן בחנויות יצירה, בונות לעצמן טבלאות אקסל על טיולים לאורכה ורוחבה של הארץ ומטגנות שניצלים בשש בבוקר על מנת לדחוף אותם בציידנית פלסטיק שתסריח עד שהילד שלהם יתגייס לצבא, ורוצה גם. אבל אז אני חושבת לעצמי, רגע, ומה אם לא? מה אם אני אתן לבן שלי להשתעמם ולהמציא משחקים שרק הוא יודע את החוקים שלהם (וטוב שכך)? זה כל כך גרוע?
אז הניסוי שלי לשבוע זה הוא לשמוע את בני אומר שמשעמם לו ולא לקבל בוקס בבטן אליו אני כל כך רגילה. הבוקס שאומר שאני לא מספיק מבדרת בתור אמא. ואולי כך אוכל גם להשתעמם בעצמי. בחיי שאני מתגעגעת לחלומות.
תגובות