בבואכם אל ה-29 באפריל, החל ביום ראשון הקרוב, זכרו את היום הזה. ב-29 באפריל 1941 נפלו כאלפיים חיילים ארץ-ישראלים בשבי הנאצים. זה קרה בקלמטה שביוון. הצבא הבריטי, אליו התגייסו לקריאת מנהיגי היישוב דאז, נלחם שם בצבא הצורר הנאצי, והובס. בדרכם הפתלתלה וספוגת העינויים לאדמת אירופה, פגשו במקרה את הצלב האדום, שתיעד אותם. זה מה שהציל אותם, בעצם מהשמדה. החיילים היו חיילי חיל החפרים, התובלה, הקשר, הנמלים והאוויר. ארבע שנים הם ישבו בשבי, בשלזיה שעל אדמת פולין, הוצאו לצעדת המוות ושוחררו לאחר ארבע שנים בדיוק, ב-29 באפריל 1945, על ידי הצבא האמריקאי.
אבי ז"ל היה בין החיילים השבויים הללו, ומעמד השחרור תפס אותו זרוק לצד הדרך, שבור כתף, מורעב ומיואש, שוקל שלושים ושישה קילוגרמים בלבד ומחכה לכדור בראש – מנת חלקם של כל מי שנפלו על השלג לצד טורי הצועדים. כשהגיעו לשיקום בבריטניה, אספו גרוש לגרוש מדמי הכיס הזעומים שקיבלו שם ותרמו לקק"ל, להקמת יער פדויי השבי, על מנת שלא יישכחו תרומתם וסבלם.
היישוב היהודי בא"י הכיר אותם היטב. מספרם היווה שיעור עצום מכלל היישוב, כאילו שיפלו היום בשבי כעשרים וחמישה אלף חיילים בו זמנית. הם שבו, ונשכחו. או ליתר דיוק – הושכחו. היער לא נשתל, סיפור גבורת הלחימה שלהם לא סופר, סיפור השבי נמחק מההיסטוריה הכתובה. היהודי החדש הארץ-ישראלי, החזק והלוחם, חזר שבור ופוסט טראומטי, מה שמן הסתם לא התאים לנרטיב הצברי, שאף תבע מהם להילחם עד מוות ולא לחזור חיים.
בשקט בשקט, כל אחד לעצמו, אספו את השברים, הקימו משפחות, חלקם השתלבו בחיים הציבוריים, הקימו יישובים, עבדו קשה למחייתם, התגייסו לצבא הגנה לישראל כשזה הוקם, וחיו את חייהם, מנסים לשרוד. כי חוויית חייהם של פגועי פוסט טראומה, היא לעולם הישרדותית. חלקם ספרו יותר, חלקם פחות. בבית הורי, ידענו שיש מגירה עם תמונות ומסמכים מהשבי, וחבר שהיה עם אבא בשבי – לא הרבה יותר מזה.
לקח לי ארבעים ושלוש שנים להבין שלמרות שאני נצר לשושלת רבת-דורות בארץ, גדלתי כ"דור שני". זה קרה בכנס בו סיפרו ילדי דור שני על חוויות הילדות שלהם. כמה חודשים לאחר מות אבי, בשלהי 2005, אובחנה תסמונת הלם השבי. ישבתי למול כתבה בחדשות, בה סיפרו פדויי שבי ממלחמות ישראל וילדיהם על חוויית החיים אחרי השחרור, ונפל לי האסימון.
רק שישים ושבע שנים מאוחר יותר, ביוזמה של נכדת אחד השבויים, אישה צעירה בשם טליה קליינר דייגי, שהחליטה להחזיר את גבורת, סבל ותרומת האבות והסבים להגנה על מדינת ישראל והעם היהודי, הוקם פורום משפחות פדויי השבי. כעת, שלוש שנים מאוחר יותר, יש יער (שימו "יער פדויי השבי" בווייז), מתגבשת תכנית לימוד במפמ"ר היסטוריה במשרד החינוך, תיכון דרור בירושלים אימץ את האתר, לומד את מורשתם לקראת הנסיעה לפולין ומקיים אירועים ביער, יש לפורום המשפחות קשר הדוק לחילות ההנדסה והלוגיסטיקה – שקמו על חורבות חילות השבויים וכעת מתחילים ללמד גם את מורשתם. המתגייסים לחיל הנדסה כבר לומדים, שגדודים 601, 603, 605 הם בעצם גדודי החפרים שהמשיכו אל תוך צבא הגנה לישראל, נופלי חיל החפרים מונצחים בקיר היזכור ומשרד הביטחון מינה קבוצת חוקרים לאיתור קבריהם ושמותיהם של כשלוש מאות חמישים נופלים שלא נודע מקום קבורתם. השנה, באזכרה השנתית בקלמטה שביוון, יונף לראשונה מזה שבעים שנה גם דגל ישראל. עשינו עמם צדק מאוחר אמנם, אבל כעת ההיסטוריה זוכרת.
רוצים להישאר מעודכנים?
השבוע, אמור היה להיות הטקס השנתי ביער פדויי השבי. הטקס נדחה בשל תחזית הגשמים. זו בדיוק ההזדמנות עבורכם/ן לברר מתי יתקיים מחדש, ולהגיע. בנוסף, אם בסיפורי המשפחה שלכם/ן יש אגדה על סבא או דוד שהיה בשבי במלחמת העולם השנייה – פנו אלינו בפייסבוק: Jewish (Pal.) Pioneer Corps (1939-1945).
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
יוסף (ספי) שקד
פדויי השבי – "חצי אמת גרועה משקר", או למה לספר חצי אמת כשהאמת מכובדת דיה.
קראתי את דבריה של הגב' חנה בית-הלחמי בעיתון האינטרנטי "צומת השרון" – הרצליה, בכתבה שכותרתה "בקלמטה, יוון, יקבלו השנה החיילים הארץ-ישראליים צדק מאוחר"
וכך כותבת הגב' בית-הלחמי בכותרת המשנה לכתבה: "2000 חיילים ארץ ישראלים שנלחמו בצבא הבריטי נפלו בשבי הנאצים בקרב בקלמטה, יוון. השנה, לראשונה מזה 70 שנה, יונף באזכרה השנתית שם גם דגל ישראל" [להלן הקישור למה שפורסם ב- 26.4.18 שעה 09:16 https://www.tzomet-kfs.co.il/home/hana_beit_halachmi/15995 ].
לצערי הרב, מצאתי את הכתבה מקוממת ביותר.
פרשת "פדויי השבי" היא פרשה שראוי להכירה, אך אין סיבה להשתמש בחצאי אמיתות ואי-דיוקים כאשר ראוי ומכובד לספר את הדברים כהווייתם בהסתמך על סמך ספרים ומחקרים שנכתבו בעבר ונגישים בכל ספרייה וארכיון, ועל מחקרים עדכניים מתקופתנו. תיקצר היריעה מלהתייחס לכל אי-הדיוקים וחצאי האמיתות שבכתבה, ולכן אתייחס לחמורים שבהם בלבד:
1. מספר החיילים שנפלו בשבי
כותבת בית-הלחמי בכותרת המאמר "2,000 חיילים ארץ ישראלים שנלחמו בצבא הבריטי נפלו בשבי הנאצים בקרב בקאלמאטה, יוון". אין כל שחר לדבריה כי נפלו בשבי 2,000 חיילים ארץ ישראליים, ולא נכונה התמונה שהיא מציירת לפיה כל השבויים הארץ ישראלים נפלו בשבי רק במפרץ קאלמאטה ביוון. הנכון הוא, כי ב- 29/4/1941 אמנם נפלו בשבי האויב במפרץ קאלמאטה למעלה מ-1,500 חיילים עבריים, אך פחות מ-1,600 ובוודאי שלא 2,000. מדוע להשתמש במספר הזוי ולמה להסתיר את העובדות? הרי גם בקרבות אחרים נפלו חיילים בשבי. כך בסיום הקרב על כרתים ב- 1/6/1941 נפלו בשבי האויב במפרץ ספאקיה בכרתים כ-170 חיילים ומעל ל-50 חיילים נוספים נפלו בשבי בחזיתות אחרות קרובות ורחוקות כאחד (צנחני היישוב באירופה, במדבר המערבי בלוב, בחזית היפנית באינדונזיה ועוד). חלק מכלל השבויים כ-180 במספר הצליחו לברוח מהשבי ושרדו, ורק כ-1,500 מהשבויים, מזירות שונות, הגיעו בסופו של דבר למחנות השבי בגרמניה.
עוד כותבת בית הלחמי כי "היישוב היהודי בא"י הכיר אותם היטב. מספרם היווה שיעור עצום מכלל היישוב, כאילו שיפלו היום בשבי כעשרים וחמישה אלף חיילים בו זמנית". "שיעור עצום" ביחס למה? עובדתית, היישוב היהודי בארץ ישראל, מנה בזמנו כ-450,000 תושבים. כ-1,500 פדויי השבי שחזרו מגרמניה היוו כ-0.34% מקרב בני היישוב היהודי. 30,000 החיילים העבריים שהתגייסו לצבא הבריטי היוו כ-6.7% מבני הישוב היהודי ופי עשרים ממספרם של פדויי השבי.
2. סובלים ומסכנים שנמחקו מההיסטוריה
בית הלחמי כותבת "סיפור השבי נמחק מההיסטוריה הכתובה". הכתבה חוטאת לַאֱמֶת בהצגת "פדויי השבוי" כמי שסבלו מ"מסכנות יתר" וכמי שסיפורם הושתק ולא סופר. נכון שהמדינה הכירה בזכויותיהם רק ב-2009 אך סיפורם סופר בהרחבה ובגאון כבר בשנת 1949 ב-"ספר ההתנדבות" מאת זאב שפר, סגן יו"ר הכנסת השנייה, ובספרים שכתבו פדויי השבי עצמם לאחר ששוחררו. מי שרוצה להכיר את הדברים לאשורם צריך לחזור ולקרוא בספרות ובעיתונות מהשנים 1944-1950. ההסתמכות על גוגל וויקיפידיה היא מסוכנת, זאת מאחר והמידע שם הוא לעיתים חלקי ומטעה, על-אף שהינו נגיש וקליט. ההסתמכות על מקורות המידע הללו לעניין "פדויי השבי" יוצרת נרטיב של "מסכנות יתר" ופַּלְגָּנוּת בין חברים לנשק. הוועד הארצי למען החייל היהודי דאג להם ולמשפחותיהם במהלך כל תקופת שביים, חבריהם לנשק זכרו אותם בליבם, והזכירו אותם באירועים שערכו במהלך המלחמה.
בית הלחמי כותבת "היהודי החדש הארץ-ישראלי, החזק והלוחם, חזר שבור ופוסט טראומטי, מה שמן הסתם לא התאים לנרטיב הצברי, שאף תבע מהם להילחם עד מוות ולא לחזור חיים". זוהי אמירה כללית חסרת בסיס שאין בה שמץ של אמת, אך יש בה השמצות. פדויי השבי היו חיילים שנלחמו בגבורה בחזיתות השונות, ומילאו את חובתם הצבאית כשאר חבריהם לנשק, שלא נפלו בשבי. האם מישהו לא רצה שיחזרו בחיים? "הנרטיב הצברי" העלום אין לו שם ותפקיד? זוהי שטות חסרת שחר המטעה את הציבור! לדעת הכותב, מרבית החיילים העבריים שעברו 6 שנות לחימה בחזיתות השונות, כמו גם פדויי השבי ששהו במהלך המלחמה במחנות שבי שונים (בתחילה ביוון ובכרתים, שם נישבו, ובהמשך כ-200 שבויים הועברו לאיטליה ויתרתם הועברו לגרמניה), לא התבכיינו ברבים על מר גורלם, ודאי לא בצורה ובסגנון שמציגה אותם בית הלחמי. לעניות דעת הכותב מרביתם נצרו בליבם את הזיכרונות לטוב ולרע, והמשיכו כל אחד בדרכו האישית, חזרו ולחמו להקמת המדינה כשנקראו לדגל, שמחו מעצם התגשמות החלום להקמת מדינת ישראל ותרמו להתפתחותה בכל המובנים. עובדתית, המושג "הלם קרב" לא היה מוכר בזמנו ולא הוקדשה לתופעה תשומת-לב. למדינה הצעירה ששכלה 5,000 ויותר מבניה במאבק להקמתה ועוד אלפים נוספים מבניה נפצעו ונותרו נכים, לא הייתה יכולת לטפל כראוי בכל פגוע נפש ובכל פצוע. מצבם של 1,500 פדויי השבי, שחלו עליהם חוקי אמנת ג’נבה, היה יחסית קל יותר ממצבם של מאות אלפי ניצולי השואה, ששהו ללא כל הגנה במחנות המוות, בגטאות, ביערות, ושרדו את צעדות המוות. יחד עם זאת, מצער מאוד, שבמשך השנים מדינת ישראל לא טיפלה כראוי בפדויי השבי ובניצולי השואה (אחת מהן הייתה אימי ז"ל).
3. חנוכת "יער פדויי השבי" בשנת 2015 ליד מושב עמינדב – טעות מצערת בניסיון לתקן עוול שמעולם לא נגרם, ויש לתקנה – תרומתם הכספית של "פדויי השבי" כבר מומשה בשנת 1946 בנטיעות שתילים ב-"יער החייל" ליד קיבוץ מעלה החמישה
בניגוד לדבריה של בית הלחמי, תרומת פדויי השבי לנטיעת יער כבר מומשה בשנים 1943-45 במסגרת נטיעת "יער החייל" ליד קיבוץ מעלה-החמישה. יער זה ניטע בזכות תרומות שנתקבלו מ-102 יחידות שונות בצבא הבריטי, מרביתן על טהרת מתנדבי היישוב. תרומות אלה ייצגו את תרומתם של כלל מתנדבי הישוב לצבא הבריטי וכללו גם את תרומתם של אלה שנפלו בשבי הגרמני. במילים אחרות, פדויי השבי היו בהחלט חלק מכלל החיילים העבריים ולא נשכחו, וכך גם תרומתם לנטיעת "יער החייל".
למען הסר ספק והדיוק ההיסטורי, כאן המקום להזכיר את היקף התרומות, שנאספו מכיסם הדל של מתנדבי היישוב בעודם חיילים, בין השנים 1943-45 לצורך מימון "יער החייל" (במקור "יער החייל העברי"). סה"כ התרומות שנאספו למטרה זו היה 10,911.808 לא"י. מסכום זה: 7,126.808 (65%) נתרמו בשם כ-95% מבין 30,000 ממתנדבי היישוב ששירתו ביותר מ-100 יחידות בצבא הבריטי. 2,740 לא"י (25%) נתרמו בשם "הוועד הארצי למען החייל היהודי" ו-1,041 לא"י (10%) נתרמו על-ידי "החיילים היהודיים בשבי הגרמני" שמספרם היה כ-1,500.
נכון שרצונם המקורי של פדויי השבי היה שיוקם יער על שמם (ראה ספרו של אלמוגי "בראש מורם", עמ' 143-148), ברם כך רצו לעשות גם יחידות נוספות שתרמו כספים לנטיעת יערות על שמם, כמו למשל הגדודים השונים בחטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל) ויחידות נוספות. בסופו של דבר נתקבלה החלטה שכל התרומות והרצונות יאוגדו לתרומה אחת ויינטע יער אחד בשם כלל מתנדבי היישוב לצבא הבריטי הוא "יער החייל" ליד קיבוץ מעלה-החמישה (נטיעתו החלה עוד בשנת 1943 בשם "יער החייל היהודי"). טקס חנוכת "יער החייל" נערך במקום ב- 3/3/1946 בהשתתפות נכבדי היישוב ובחסות דגל הלאום ודגל בריטניה. בין הנואמים היה יו"ר קק"ל דאז, מר אברהם גרנובסקי (לימים גרנות), שניהל בשנת 1944 תכתובת עם מר יוסף אלמוגי באשר לתרומתם של פדויי השבי. היער הוקדש לזכר "חמש מאות ויותר החיילים והחיילות שנפלו במערכה" מקרב החיילים העבריים ששירתו בצבא הבריטי. ביניהם נכללו: חיילים שנפלו חלל בזירות השונות, כ-80 חיילים שנפלו חלל בשבי האויב או כתוצאה ממנו ו-138 חללים עבריים שמקום קבורתם לא נודע מפלוגת התובלה העברית 462 (הפלוגה הפליגה על האנייה "ארינפורה", שהוטבעה ב- 1/5/1943 בים התיכון) ועוד. תצלומים מהטקס הרשמי לחנוכת "יער החייל" נמצאים בארכיון הצילומים האינטרנטי של קק"ל, גבולות היער משורטטים על גבי מפה של קק"ל הנמצאת בארכיון הציוני.
בעת הקדשתו של "יער פדויי השבי" בשנת 2015, נאמר ע"י נציג קק"ל, כי הקרן הקיימת לישראל החזירה חוב גדול אותו היא חבה לשבויים היהודיים שתרמו מכספם לנטיעת היער. ככל הנראה, הנהלת קק"ל הנוכחית לא הייתה מודעת לכלל המסמכים הרלוונטיים ולעובדה כי בעצם נטיעת "יער החייל" קק"ל פרעה כבר בשנת 1946 את חובה לכל המתנדבים העבריים ביחידותיהם השונות, ובהם גם "החיילים היהודיים בשבי הגרמני". להבנתי, האחריות לתיקון הטעות המצערת מוטלת על הנהלת קק"ל.
4. איתור נעדרים ובעיקר כאלה שלחמו בקרבות ביוון ובכרתים
נכון כותבת בית-הלחמי כי "משרד הביטחון מינה קבוצת חוקרים לאיתור קבריהם ושמותיהם של כשלוש מאות חמישים נופלים שלא נודע מקום קבורתם", אך סביר שרק גורלם של עשרות בודדות נעדרים ששמם ידוע אך גורלם לא נודע, נמצא בבירור אצל קבוצת החוקרים שמינה משרד הביטחון, שכן שמותיהם של כ-260 חללים שמקום קבורתם לא נודע, מהם כ-180 חללים שטבעו בים, כבר מופיעים באתר "יזכור" של משרד הביטחון. במחקרי האישי [מ-2018 המצוי בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון] איתרתי את שמותיהם של למעלה מ-1,700 חיילים שנפלו בשבי בחזיתות השונות, מהם: כ-1,200 מחיל החפרים, כ-420 מפלוגת תפעול הנמלים העברית ויתרתם היו מיחידות נוספות כגון: קשר, תובלה, אוויר, רפואה, מהנדסים, רגלים, צנחנים, קומנדו וכו'. לפי מחקרי זה, מספרם של החיילים שנפלו חלל בשבי האויב או בעקבות השבי הינו כ-80 בלבד, ומספרם של הנעדרים מהקרבות ביוון ובכרתים ששמותיהם ופרטיהם האישיים ידועים, אך גורלם לא נודע ונמצא עדיין בבירור עומד על פחות מ-20. כמו-כן, מצאתי במחקרי כי 138 מחללי האוניה "ארינפורה" נחשבו בשגגה גם כנעדרים בקרבות ביוון וכרתים. זאת כיוון שהם נספרו פעמיים, פעם כחללים שטבעו ומקום קבורתם לא נודע, ופעם כנעדרים שנכללו החל ממאי 1943 בסיכומי נפגעים סטטיסטיים, שלא כללו שמות וזירות. מהדיווחים הללו הם שויכו בשגגה לנעדרים מהקרבות ביוון וכרתים. משנתקבלו ממצאי מחקרי על-ידי חוקרים ברי סמכא בנושא, צומצמה הערכת מספר הנעדרים ששמם וגורלם לא נודע מהקרבות ביוון ובכרתים לכדי בודדים בלבד.
הכותב יוסף (ספי) שקד, הוא בנו של נחום מנדל ז"ל, שהתגייס בשנת 1940 לצבא הבריטי בשליחות ההגנה ושירת בפלוגת חפרים 606. לחם בקרבות ביוון ובכרתים, ולמזלו לא נפל בשבי. המשיך בלחימה באויב הנאצי באיטליה עד תום המלחמה. שוחרר מהצבא הבריטי ביולי 1946, לאחר כמעט 6 שנות שירות מלאות.