כמעט חצי מיליון צפיות יש לסרטון של אילנה יהב ביוטיוב, מהאודישן שלה ב"גוט טאלנט ישראל". סיפורה הלא יאמן וסוחט הדמעות – השבעה שישבה על בעלה איציק יהב ז"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים ששב הביתה מהשבי הסורי – הפך לנחלת הכלל. החשיפה בפריים טיים הוכיחה לה היטב עד כמה הישראלים, המחוספסים לפעמים, יודעים גם להתחבר לרגש.
במשך שנים יהב הכפר סבאית היא בובנאית, שיצרה בובות בין השאר גם לתיאטרון ולטלוויזיה ("גולו", "שלומפי", "החרצופים"). אבל את עיקר פרסומה היא מקבלת בימים אלה בעקבות עיסוקה בעשר השנים האחרונות, כאמנית הנפשת חול. "ביוטיוב ממוצע הקהל שלי עומד על גילאי 30", היא אומרת, "להופעות שלי מגיעים אנשים מגיל 50, אבל בגלל התוכנית פתאום ניגשים אלי גם ילדים בכיתה ד' שלא היו ניגשים לאמנות שלי. זה פתח אותי לאוכלוסייה יותר צעירה וזה נפלא".
למה הסכמת להשתתף בתוכנית?
"פנו אלי ואני, תשמע, הייתי בהתלבטות מאוד גדולה אם להשתתף בזה. התייעצתי עם הילדים ועשינו רשמה של חסרונות ויתרונות. פחדתי שאאבד את הפרטיות שלי, מה שקורה בצורה מינורית, ולכן אני משתדלת לא לצאת הרבה כי אנשים מתרגשים ובוכים. מאז התוכנית אני כל הזמן בסף ריגוש היסטרי גבוה. דבר שני, אמרתי לעצמי שכולם שם בגיל ילדיי, אז מה אני אעשה שם. חששתי שאולי אראה פתטית או ארכאית. לא פחדתי, אבל התלבטתי. בסוף הלכתי על זה כי אני בעד לאסוף הרפתקאות בחיים. זו הייתה הרפתקה נפלאה. על המסך זה הרבה יותר ממה שזה באמת. הייתה הפקה מאוד רגועה, בדרך כלל הפקות מאוד עצבניות ולחוצות, אבל היה שם במאי נפלא ומפיקות מקסימות. קיבלתי כבוד והתחשבות ולא רק אני אלא כולם. אני חושבת שזו באמת הייתה הפקה נהדרת. חששתי שאסבול, אבל לא סבלתי, זה היה מאוד נחמד".
ידעת שתפתחי עם הסיפור של איציק שהלך לעולמו לפני חמש שנים?
"האמת, לא התכוונתי לצייר את הסיפור של איציק. בהפקה עלו על זה דרך היוטיוב. ביקשו והתלבטתי, ובסוף אני חושבת שזו גם זכות שיש לי. היה לי ברור שלא אנצח, והייתי מאוד אסירת תודה ומופתעת שעליתי לגמר. אני חושבת שבאמת זכיתי. גם זכיתי להנציח את איציק וגם זכיתי לרגש. אני חושבת שלרגש זו מתנה. לא הייתי מודעת לזה בכלל, לא תיארתי לעצמי שאנשים כמו אסי ומאיה (אסי ישראלוף אחד המנחים ומאיה דגן השופטת, א"א) יבכו ככה. גם בקהל בכה. אחרי זה אני הולכת ברחוב ואנשים אומרים לי 'בכיתי'".
הטלפון ששינה את חיי
איציק ואילנה הכירו כשהיו בני 14, בתנועת הנוער העובד והלומד בחיפה. הם התחתנו מוקדם מאוד, כשהיא היתה בת 20 והוא בן 21. כשפרצה מלחמת יום כיפור התגוררו בבסיס חצור של חיל האוויר, שם שירת איציק כנווט קרב. "לא ידענו שהמלחמה הזאת כמעט תביא עלינו חורבן בית", היא מספרת, "אני זוכרת שכשפרצה המלחמה טיילנו אני ובעלי בבסיס ופתאום מטוס קרב חתך את השמיים בטיסה נמוכה והחריד את הדממה. בעלי נדרך ואמר 'מלחמה'. עברנו יומיים של מתח קשה שבמהלכן איציק טילפן כמה פעמים לאחר גיחות שונות. הוא נשמע עייף וקצר. ביום השלישי הוא יצא והטייסת שלו טסה מאוד נמוך במבואות דמשק והפילו אותם. המטוס של איציק התפוצץ מאוד נמוך לקרקע, איש לא ראה מצנחים וחופות והיה ברור שאין סיכוי בעולם שהוא חי".
בהופעה שלה מספרת יהב: "בלילה של היום השלישי נשמעה דפיקה בדלת. כל חיי פחדתי מהרגע הזה ולצערי עדיין ידעתי מי יעמוד שם, מה הם ילבשו ומה יגידו, אבל כשזה קרה באמת זה לא היה דומה לשום דבר שהיה בדמיוני. מעולם לא יכולתי לדמיין את השבעה, את הערפל הסמיך ששאב אותי לתוכו למטה. חודשים חלפו ואנחנו שרויים בעצב ובכאב לא ניתן לתיאור. ואז הגיע הטלפון. הטלפון ששינה את חיי. מעבר לקו הייתה פני, אשת הטיס שהיה במטוס של בעלי. היינו חברות לצרה ודיברנו כל יום. אבל הפעם הקול שלה היה שונה ולא ברור. והיא מספרת לי על דודה מאוסטרליה שראתה בטלוויזיה האוסטרלית סקירה מהמלחמה בסוריה והיא חושבת שראתה מטוס פנטום, והיא חושבת שראתה מצנחים… ופני מדברת ומדברת ואני לא שומעת אותה יותר. גל של תקווה שוטף אותי. כששמעו בטייסת מה קרה לי הם הגיעו אלי, חרדים לשלומי. אחד אחד הגיעו ובפי כולם אותו משפט: אילנה, ככל שתשלימי עם זה כך ייטב. אבל אני, למרות שידעתי שהם רוצים את טובתי, כבר לא האמנתי להם יותר, כי לי היו סימנים".
אחר כך היא ממשיכה ומספרת: "יום אחד אני יורדת לקנות עיתון, עניין שבשגרה. זו הייתה חנות עיתונים קטנה ובחלון ראיתי אותו על העמוד הראשי של העיתון. הוא היה לבוש במדי הצבא הסורי, פניו פני ילד ומבטו זר. גל של תקווה שטף אותי. יומיים לאחר מכן ילדתי את בני הבכור וקראתי לו דרור. איציק לא ידע שהוא הפך לאבא, הוא היה שרוי בצינוק בחושך מוחלט, לא יכול להבדיל בן יום ללילה, כל כך קטן וצר הצינוק שהוא לא יכול היה לעמוד וכל מה שהדאיג אותו איך יעבור את היום, האם יקבל מים או אוכל והכי הכי החבטה בדלת שמשמעותה שוב חקירות ועינויים. וזה בדיוק מה שקרה אותו יום, פרצו אליו לתא וכיסו את ראשו בשק מזוהם, אבל פתאום גילחו אותו ופתאום מקלחת ודחפו אותו לאור. מסנוור מהאור הוא הצליח להבחין בצלמים זרים מצלמים אותו. כמה רגעים מאוחר יותר הם השליכו אותו שוב לצינוק אבל כבר לא היה אכפת לו כי הוא ידע שהצילומים הללו יהיו תעודת ביטוח לחייו".
בעסקת חילופי שבויים בתום המלחמה, איציק שוחרר, בן 23, ופגש לראשונה את בנו דרור, שהיה בן ארבעה חודשים. "20 שנה מאוחר יותר בדיוק על התאריך, עמדנו שוב על מסדר הכנפיים כשדרור הפך לטייס באותה טייסת של אביו. ואני, עדיין באותו מקום. רגליי על הקרקע ועיני לשמיים ובליבי תפילה, נוספה לה תפילת אם", אומרת יהב השבוע.
יהב קיבלה את אהובה בחזרה ל־40 שנים נוספות. הוא נפטר לפני ארבע שנים וחצי, בגיל 62, אחרי מאבק במחלת הסרטן. בתקופה בה התבשרו על המחלה, היו בני הזוג נוסעים לא פעם לחו"ל כדי להציג את אמנות החול של אילנה. "הוא היה בן אדם עשוי ללא חת", היא נזכרת, "ויום אחד הוא אומר לי, אין לי כוח לנסיעות האלה לחו"ל, אני לא רוצה. לא הבנתי מה קרה לו. חשבתי שהוא במשבר גיל. האמנות הייתה מאוד יקרה לי אבל החלטתי שאני מוותרת למענו. לא הבנתי שהוא חולה. גם הוא לא הבין עוד תקופה מסוימת. גם אחרי שהוא קיבל את ההבחנה הקטלנית המשכנו לטוס לחו"ל. זו הייתי אני שלא הבנתי שזה הולך להיות הסוף. לא הבנתי איך אדם כל כך יקר נעלם לך".
אצל המאסטרים בהוליווד
בימים אלה יהב מוצפת בעבודה לקראת יום העצמאות והזיכרון. "במקביל אני עושה הרבה סרטים וקליפים ומופיעה", היא מספרת, "זה תמיד היה לי, לא היה חסר. הסיבה שהשתתפתי בתוכנית לא הייתה סוג של יחסי ציבור כמו שמקובל לחשוב, למרות שזה נגזרת מהסיפור. אני חושבת שאולי להראות אמנות של פשטות, שהיא כלום, היא חולפת כמו ריקוד, כשהיא לא שם היא לא קיימת".
תסבירי.
"בניגוד לשאר העבודות שעשיתי בחיי זו עבודה שיוצאת לי מהבטן, אי אפשר להסביר את זה. אני מציירת מתוך הרגשות שלי. אם יש לי מצב רוח הצליל יוצא אחר. אני מציירת על עיוור, אני סוגרת עיניים באימון ועושה תנועות. כשאני מציירת בחורה, אני לא רואה מה אני מציירת כי היד שלי מכסה את הציור. רק כאשר אני מסירה את היד אני רואה מה יצא. אם זה לא מוצא חן בעיניי, אז אני לא יכולה לתקן כי כל נגיעה אי אפשר למחוק. הציור מאוד רגשי, אם אני רוצה לצייר למשל משהו עם המון נתינה, אני לוחצת ברכות, החול לא מתנקה לגמרי – הוא נשאר חצי שקוף על השולחן. אם אני רוצה לעשות דברים נחרצים אז אני לוחצת על היד. יש פה אלמנט של רגש מאוד משמעותי. אם אתה מצייר דמות, מילימטר תזוזה זה יוצר מישהו אחר. בהופעה אני לא יכולה להסס כמו למשל ברישום בעיפרון, אולי אפשר לתקן פה ואולי שם. כשעשיתי את הציור של בעלי ב'גוט טאלנט' הייתי מאוד לחוצה. היה לי מאוד חשוב שיצא מדויק גם אם רק מתי מעט מכירים אותו, עם אותו סוג של חמלה במבט והרוך שהיה לו. זה מה שגרם לאנשים מאוד להתרגש. הם מתרגשים כי הם שותפים ליצירה. הם מנחשים מה אני הולכת לעשות, והם מאוד דרוכים ושותפים ללידה של הציור".
תגובות