שני אבידן
שני אבידן
הביטוי "ניצולי שואה" מתעלם מן העובדה כי אנשים שחוו את טרגדיית השואה ממשיכים להתמודד עם השלכותיה ושורדים את הקשיים והטראומות על בסיס יומי, ומכאן שהם בעצם "שורדי שואה". הציפייה המתבקשת מניצול היא שהוא יבנה את חייו בכוחות עצמו, אבל בפועל מדובר באנשים מבוגרים מאוד שזקוקים למעטפת מקיפה על מנת להצליח לשרוד: לשרוד את המצב הבריאותי, לשרוד את המצב הכלכלי ולשרוד את הטראומות הקשות שחוו על בשרם ומראות הזוועה שילוו אותם עד יומם האחרון. ההבנה כי מדובר בדור הולך ונעלם מעלה את המודעות משנה לשנה ומגדילה את הלחץ הציבורי על הממשלה לתת תמיכה רחבה לשורדי שואה, אבל זה לא מספיק. הדו"ח של דליה מוזרי שפורסם לפני ארבע שנים מעלה כי כרבע משורדי השואה בישראל נמצאים מתחת לקו העוני וגם אלו שנמצאים (כביכול) מעליו, מסתפקים בהכנסה זעומה שאיננה מספיקה לצרכיו הבסיסיים של האדם. על כך יש להוסיף קבוצה של שורדי שואה שהמדינה בכלל לא מכירה בהם ומבחינתה הם אינם עומדים בתנאים לקבלת סיוע וקצבאות. יש בליבי תקווה שהמדינה תשכיל להפחית מהתקציב המופרז עבור חגיגות יום העצמאות ותתעל את משאביה למען מתן קצבאות ותנאי מחייה משופרים לשורדי שואה, שכבודם הוא כבודה של המדינה. כשמדובר בשורדי שואה, תמיד אפשר וצריך לתת יותר.
שני אבידן היא עורכת דין לענייני משפחה, המתמחה בגישור ובגירושין בשיתוף פעולה
אלי חיו-חמו
אלי חיו חמו. צילום עזרא לוי
ניצולי השואה הולכים ומתמעטים עם השנים, וחשוב לשמר ולהזכיר את זכרון השואה לעולם ולדורות הבאים, במיוחד כיהודים- שאין לסמוך על אף אחד מלבדנו ולשמור בקנאות על המדינה שלנו. לדעתי, הממשלה אינה עושה מספיק עבור ניצולי השואה שעברו חיים לא פשוטים ומגיעה להם הזכות לחיות ולהזדקן בכבוד. הממשלה הייתה צריכה להסדיר בחקיקה את התנאים והתשלומים עבור ניצולי השואה על מנת לספק להם רשת בטחון להמשך חייהם בכבוד הראוי. לצערנו אנו עדים לניצולים שמגיעים לפת לחם ואינם מסוגלים להתקיים ברמה בסיסית וללא דאגות. מדובר בגיבורים ששרדו את השואה והם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית והישראלית. הפיצויים שניצולי השואה קיבלו ממשלת גרמניה אינם מספיקים, ועל כן על הממשלה לדאוג לרווחתם ושלא יחסר להם דבר.
אלי חיו חמו (ג'מיל) הוא בעלי קבוצת הכדורגל הפועל הרצליה ובעלי מסעדת מפגש השרון בעיר
רוצים להישאר מעודכנים?
צורי ז'אן
צורי ז'אן
הבעיה המרכזית של שורדי השואה היא הבדידות. יש לא מעט שורדי שואה שהם פשוט בודדים וחיים בגפם. במקרה הטוב יש בני משפחה, ילדים ונכדים, לעתים הקשר רופף או בכלל לא קיים. לא מעט שורדי שואה פשוט בודדים. חיים בבדידות. לבד. אף אחד לא נכנס לביתם לבקר. אף אחד לא דופק בדלת. וזה מוביל למצב נפשי קשה מאוד במשך השנים. אין מי שיעזור להחליף מנורה שנשרפה. אין מי שיעזור לנקות את הבית. אין מי שיעזור לבשל. אין מי שישאל מה שלומך כשעצוב או יחגוג איתך יום הולדת. השאלה היא איך אנחנו נרתמים לאמץ שורד/ת שואה באופן קבוע. מפנים שעה בשבוע-שבועיים לטובת כך. מרימים טלפון להתעניין ולבדוק האם הכל בסדר. יוצאים עימם לבית קפה, מסעדה, סרט ועושים להם תחושה טובה ובעיקר דואגים להם כמו נכד/ה לסבא/תא.
צורי ז'אן הוא הבעלים של ז'אן נדל"ן ברחוב סוקולוב בהרצליה
תגובות